(חלק א')
אני לוקחת נשימה ונעצרת.
מרגישה איך החמצן החדש נאבק בכל הלחצים, הכעסים, המתח. שעות העבודה המרובות, אנרגיות ההדיפה העיקשות, הכאב הישן.
אני שומעת את הצפצוף, הקול הדק, שעולה מעוצמת הנחישות ומצרות המעבר
נכנס.
אנחת רווחה, רגעית.
אני לא מדברת על זה בכלל.
לא איתה, לא איתו. אפילו לא עם האישה שגרה מול הים ליד איפה שנוחתים מטוסים בתל אביב.
אף אחד.
אני שומרת את כל הרגשות המעורבים שלי בתוכי, עובדת עוד ועוד שעות ביום, לא משאירה לי ולו דקה של זמן לבוא, לראות אותה, לחשוב, לתת יד למאמץ המשפחתי הגדול.
כלום.
הלוואי ויכולתי.
אני מתקשרת להתנצל שאני לא מגיעה. אבוא בשבת, אני אומרת, ביחד עם אמא וכולם.
וכשאני כבר שם אני רק אומרת שלום ונעלמת שוב לתוכי
מה כבר יש לי לעשות.
עוברים ימים ואני נעשית חולה בעצמי. מפתחת דלקות בדרכי הנשימה שהסתבכו לי קצת עם השפעת.
- אני מצטערת שעוד לא הגיע החורף. שאין לי איזה ענן להתחבא מאחוריו..
כולם יודעים בדיוק את הסיבה בגללה חליתי. כולם מודאגים יתר על המידה או לא מודאגים בכלל. -
הרופא אמר לי להפסיק לעשן, אמרתי לו שאני צריכה להפסיק לעשן. הוא אמר שאני רגישה בדרכי הנשימה, אמרתי מסתבר כך.
הוא רשם לי עוד אנטיביוטיקה. שלישית בתוך שלושה חודשים. אני חזרתי הביתה והחלטתי להבריא למחרת.
אמא אמרה שלא אעז לצאת מהבית הערב. היא ידעה שאני רוצה. הרימה את הקול ואמרה שאני מדאיגה.
אמרה שזה לא נורמאלי. שאלתי מה לא בסדר בי, למה היא כל כך מודאגת
היא אמרה שכשמישהו מתחיל לחיות רק בשביל עצמו ולא רואה אחרים ולא אכפת לו משום דבר אחר אז זה מדאיג. במיוחד שזה מישהו כמוני שזה לא בטבע שלי שלא איכפת לי מאחרים.
אמרתי בסדר.
הם אומרים שהיא עומדת למות.
איזה ביטוי מטופש. אנשים לא פשוט "עומדים" כשהם יודעים שהם קרבים אל המוות.
הרי או שהם נלחמים או שהם נכנעים. כך או כך, לא יעשו זאת בתנוחה של עמידה שאינה אומרת דבר מלבד.. ובכן, עמידה.
אמא אומרת לי שהמצב מאוד לא טוב. אני אומרת שאני יודעת.
היא מחוברת לחמצן וקשה לה לדבר, היא אומרת. אני מהנהנת. יודעת שיש עוד הרבה שאני כל כך משתדלת לא לשמוע ולא להפנים.
מעדיפה לשמור את כל הדמעות שלי ליום הזה שכבר מתעקש להגיע. יודעת שאין לי באמת כח אליו. יודעת שאני בורחת ממנו כל עוד נפשי בי ונפשה בה.
החמצן שלה לא עיקש להיכנס
החמצן שלי נאבק
שתינו על סף מוות כלשהו
שתינו עיקשות כמו פירדות.
יום הדין הזה שקרב בצעדי ענק אל חיי לא יחוס עליי הפעם. אני יודעת שלא.
שתינו מרות על הגורל כפוי הטובה.
אני בתוכי מתפללת שאכן יש איזה גן עדן, שיש איזו תקווה למוכי אמונה כמוני.
אני יודעת שהיא יודעת שיש. שהיא לא פסקה להאמין. אפילו לא עכשיו, כשהחמצן שלה צריך מכונה שתדחוף אותו פנימה
והורידים זקוקים לצינור.
אני מעדיפה לשמור את המילים האלה בתוכי. לא לגלות לאף אחד. לא לדבר אותם.
גם ככה איש אינו ראוי להם לעת עתה.
גם לא היא, אפילו לא הוא.
לצערי, מול עצמי, מול האישה שגרה מול הים וליד המטוסים שנוחתים בתל אביב.. אפילו שם
לא.
עוד אצטער שלא הלכתי קודם לחבק אותה.
במיוחד שעכשיו אני לא יכולה מתוקף הדלקות בדרכי הנשימה, במיוחד כשיש לי הרגשה נוראית בדיוק באמצע שלי.
כל עוד נפשי בי
כל עוד נפשה בה.
26.9.09 ח' תשרי תש"ע 22:15
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
