ביום שישי הדס באה לבקר אותי, בגלל שהייתי עם השכבה שלי בסמינריון בכפ"ס, באולפנא שהיא חמש דקות מהבית שלה. בקיצור, היא באה, וישבתי לדבר איתה. תוכדי שיחה אמרתי לה שאולי אני לא אבוא למחנה השנה, שאולי גם לא אבוא למפגש בפורים ושבקיצור, הדברים האלה הם כבר לא הדברים הכי חשובים לי.

וזה נכון.

בזמן האחרון, כל פעם שאני במפגש אני מרגישה שהוא התפספס. אחרי, או בזמן כל מפגש, אני תמיד ארגיש בשלב מסוים טיפטיפה לא שייכת. איכשהוא בסוף לא יהיה לי כייף.

אז אולי זו רק אני הקטנונית, ואולי זה משהו שעושה לי את ההרגשה הזאת.

בכל מקרה, מה שאני יודעת זה שכרגע, בבני עקיבא יותר טוב לי. באולפנא יותר טוב לי. אני מרגישה יותר שייכת, יותר נחמד לי, האנשים יותר נחמדים אליי.

אני לא רוצה להיות רעה אליכם, אנשי מחנה יקרים. במיוחד לא אתן, מאי, נטע, נועם, דס, אורי ועוד כמה אנשים שיודעים יפה מאוד שאני אוהבת אותם כמעט הכי בעולם ועוד קצת. אבל זה נכון, זה נכון שלפעמים אני מרגישה רחוקה, זה נכון שלפעמים נמאס לי. זה נכון שעכשיו אני שמחה שאתם לא החברים היחידים שלי, כי אם הייתם, כבר מזמן הייתי לבד.

זה נכון שאני מרגישה לפעמים שאתם לא אוהבים אותי, לא בכלל, אבל גם לא מספיק.

והדס ישבה ולא הבינה מה עובר עליי. "אבל, אולי את לא יודעת, אבל כולם אוהבים אותך כל כך", ואני הייתי ספקנית, כרגיל. ובפנים בלב אמרתי לעצמי "כן? כולם? לא נראה לי", ושוב היה לי רע והייתי מבולבלת.

אני כבר לא יודעת מה קורה פה. אני לא יודעת מי אוהב אותי ומי עונה לי כי אני מתקשרת אליו. אני לא יודעת ממי אכפת לי וממי אני סתם רוצה צומי. אני לא יודעת מי טוב בשבילי ומי סתם נראה לי מגניב.

אני לא יודעת כלום.

אבל מה שאני יודעת הוא שזה הפסיק להיות קריטי בשבילי. זה פשוט הפסיק להפריע לי, אולי לתמיד, אולי רק לעכשיו. אבל בפעם הבאה שאני ארגיש לא שייכת, אני אחזור הביתה, אשן קצת ואדבר עם אנשים שלא קשורים למחנה וזה יעבור.

אני יודעת שזה יעבור. אולי זה הדבר היחיד שאני יודעת.

(מה שבטוח, שאת החומר בנביא אני לא יודעת, וזה מה שאני דואגת לו כרגע.)

- תיילא 3>