"It's easy to run away; you're not recognizing the truth

Sometimes I'm shocked because you're missing you're youth

You're lost between one friend to another

Confused between an enemy to a brother"

לפעמים זה קל להרגיש אבודה.

ברחוב סואן זה הכי קל להרגיש אבודה. אנשים הולכים מסביבך, לידך, עלייך. לכולם יש מטרה, והם יודעים לאן הם הולכים. הם הולכים בתקיפות או בנחישות או בביטחון, אבל הם הולכים למקום מסוים, ואת משרכת את צעדייך במעלה הרחוב. משבצת-כן-משבצת-לא-משבצת-כן...

בבית ריק זה גם כן קל להרגיש אבודה. מיטה גדולה גדולה וריקה, כולה בשבילך, ואת מצטנפת ומרגישה קטנה מדי, את הולכת לאיבוד בין המצעים הצבעוניים שבחרת כדי שיהיה לך שמח.

בין ידידים, מפתיע במקצת, זה אפילו יותר קל להרגיש אבודה. את צוחקת בצורה קצת חלולה ואף אחד לא שם לב, ומיטל החברה הכי טובה שלך עושה קוקו ואת שמה לב להכול, את כמו חרק קטן שהכול נראה לו גדול והוא רואה את כל הפרטים הכי קטנים. ולפעמים את ממשיכה לצחוק כמו בובת פלסטיק אפילו שאת רואה את כל החורים במעטפת הגבינה הגדולה.

ובתוך עצמך זה בכלל קל להרגיש אבודה. את יכולה לדמיין את עצמך הקטנה משוטטת ברחבי הנפש של עצמך, בכל הפינות הכי חשוכות. את מדמיינת שהנפש שלך היא מעין חדר גדול עם מלא מוזיקה כי זה מה שיש לך בראש כל היום, ומלא עצמך קטנים שלא אוהבים אחד את השני. וכל פעם את עצמך אחר, וכשאת הולכת לאיבוד את בעצם עצמך שיושב בפינה חשוכה ושותה עד שמאבד עצמו לדעת.

לפעמים זה הכי קל להרגיש אבודה. את יודעת את זה, תמיד ידעת את זה (מגיל קטן היה לך דמיון מפותח). אבל מצד שני, הכי קל לחייך והכי קל לצחוק והכי קל לקפוץ למעלה למעלה עד שנוגעים בתקרה.

אז עושים את מה שהכי קל. ושומדבר רע לא יקרה אם מדי פעם, סתם ככה, תרגישי אבודה.