כמעט וחוזרים לשגרה. התחילה שנה חדשה ועברנו כבר את ראש השנה, וסוף סוף אנחנו כבר אחרי כיפור.

אני שונאת את יום כיפור כל כך, אני אוהבת לאכול ועזבו את החלק של האוכל והשתייה, השיעמום הזה של לא לעשות כלום, בלי טלויזיה בלי מחשב ובלי וואטסאפ זה מציק. אחרי הארוחה מפסקת יעל באה אליי, ישבנו ודיברנו על החיים, כי אין משהו אחר לעשות. העברנו את הזמן עד 10, אל תשאלו אותי איך העברנו 5 שעות אני לא יודעת, כנראה שאנחנו מדברות ממש הרבה. אחרי שסיימנו את השיחות הקולחות שלנו (שהסתכמו בבגדים, קניות ואיפור, סתם אבל לא גיליתי לכם את זה. מבחינתכם דיברנו על הסכסכוך היראשלי פלסטינאי ועל המצב החברתי-כלכלי בארץ) יצאנו למרכז ופגשנו את כולם. תמיד אני מתכננת לאישאר שם עד ממש מאוחר כדי שיום אחר כך אני אקום מאוחר והצום יעבור קליל, אבל איכשהו כל שנה אני חוזרת לאט לאט מוקדם יותר. בכיתה ח'-ט' הייתי חוזרת מהמרכז ב5 בערך. כל שנה חזרתי מוקדם יותר בחצי שעה עד שזה הגיע לכך שהשנה חזרתי ב2. אני גרה רחוק מהמרכז אז הגעתי הביתה לקראת 3. נראה לכם שהלכתי לבד? משוגעים! לא כי אני מפחדת, מה פתאום, אני לוחמת נפגעים, לא יודעת מה זה פחד. ידידים שגרים קרוב אליי ליוו אותי. הגעתי הביתה ונרדמתי.

יום אחרי הצום, שזה בעצם, אתמול, התעוררתי ואמרתי לעצמי שאם אני רואה 10 ומשהו על השעון אני אבכה. לא ממש אבכה, אני לוחמת נפגעים, אני לא יודעת מה זה בכי. הסתכלתי בשעון וראיתי 10:53. פה הגיע החלק של הדמעות הפנימיות שזה בעצם כמה מילמולי אוף בתוספת שאלות כגון למה בעצם, בשביל מה אני צריכה את כל זה ומתי אוכל עוגת תפוזים.

חזרתי לישון וחשבתי שלא ארדם אבל כשקמתי שוב ראיתי שהשעה כבר 1. יאפי! רק עוד 5 שעות לצום! העברתי את החמש שעות האלה בזמזום של שירים האוהבים, שיחה עם אבא על מלחמת יום כיפור וטיפושתה של גולדה מאיר פלוס כמה הערות מצידי שטוענות שלעולם אין למנות אישה בתור ראש ממשלה בישראל, ומשחק ארץ עיר בעל פה עם אמא (כי גם לכתוב אסור!).

כשסוף סוף יצא הצום ואכלתי את עוגת התפוזים שכל כך רציתי עוד מלפני הצום אבל אבא לא הסכים לי לטעום ("זה יצמיא אותך!" וכאלה דברים), התארגנתי ויצאתי עם חבורת לפאב. היה די נחמד אבל לא יודעת, לא היה לי מצב רוח, הייתי די בבאסה כל אתמול בפאב. סתם באסה כזו לא מוסברת ולא מסיבה ספציפית.

אחד הדברים הטיפשיים שעשיתי היה לעשות היום ביקור בית אצל חיילת. הייתי צריכה לקחת חופש על היום ולעשות גשר עד לסוכות, לא יודעת למה לא אמרתי למפקדת על זה. בגלל שעכשיו אני המשקית נפגעים היחידה של כל החיל, אני צריכה לעשות כמה שיותר ביקורים כדי להספיק לבקר את כל החיילים, אז המפקדת לחוצה ואין לי כל כך זמן לנשום.

אני וחברה מתכננות לסוע לאילת במהלך סוכות, אני מקווה שהמפקדת לא תעשה עם זה בעיות ותסכים לי לקחת חופש. אני מקווה למצוא מבצע טוב, אם מישהו מכיר אני אשמח לשמוע. 

משהו טוב שקרה בזמן האחרון היה הגרסא החדשה של אייפון! ה- IOS 6 (כתבתי נכון?). זה לא באמת משנה לי מהגרסא עצמה, אבל עכשיו בעזרת העדכון הזה הצלחתי להחזיר את האייטיונס שלי ועכשיו המחשב מזהה את האייפון שלי. כבר חשבתי שאני אתקע לנצח עם הצלצול somebody that i used to know. אחלה שיר והכל אבל די. עכשיו כשאני יכולה להחליף צלצולים יש לי כל כך הרבה רעיונות שנצברו בזמן שלא יכלתי להחליף צלצולים. בנתיים שמתי את ironic ואני שוקלת להחליף ל banana pancakes או לכבר עכשיו.

ליעל הייתה יומולדת לא מזמן ותראו מה הכנתי לה.

לפרוטוקול: לקח לי לפחות 4שעות להנדס את זה באופן כזה שכל התמונות יכנסו. אז לא, לא כולן נכנסו, אבל מילא, כנראה אדריכלית (או מקצוע אחר כלשהו שמתעסקים בו באיסוף פריטים וצירת מלבן מכולם) אני כבר לא אהיה.

זה עם מסגרת ורודה וזה כל כך יפה! נכון?! נכון?!

לעוד חברה הייתה יומולדת ממש לפני כמה ימים, אני וחברה אחרת מכינות לה גם כזה מגניב עם תמונות. כן, אני הולכת לבזבז עוד 4 שעות מחיי על מסגרת כזו.

שיר כיפיי שנדבק לי בראש לאחרונה. הקליפ שלו גם ממש מגניב, הן לגמרי תותחיות! התאהבתי בהן עוד מהשיר cannonball אבל אין ספק שזה לוקח. הן חמודות כאלה, הליטל מיקס האלה.

הרשמו למנויים בתיבה הלבנה בצד הרשימות ותקבלו מייל בפעם הבאה שיעלה עדכון בבלוג!

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם!

סוף השבוע התחיל שזה טוב ובידיעה שאחריו לא חוזרים לבסיס בגלל הערב חג, זה הופך את הסופ"ש למעולה עוד יותר.

עד הפעם הבאה (או עד שכיפור הבא יגיע... או שלא יגיע),

נופר