השבוע האחרון עבר די בסדר. עבדתי כל יום ומחר גם עובדת. אבל היה רגוע בעבודה ובכלל לא קשה. לאט לאט זה מתחיל להיות יותר בסדר.

ביום שני היה יום מטורף והזמינו הרבה אלכוהול (אין לי מושג באלכוהול) ומנות ברום סרוויס (אין לי מושג במנות ברום סרוויס) (הטבח עלה עליי והוא רוצה שאני אעשה מבחן תפריט) (אז מה אם הוא רוצה). לא יודעת איך שרדתי את היום ההוא בהצלחה. איכשהו זה הלך אחלה כי קיבלתי 52 ש"ח טיפ, זה מעיד שעשיתי דברים טוב לא? וזה אפילו לא מתחלק בין כל המלצרים כי, לא יודעת, נגיד, כל המלצרים זה אני. אושר גדול.

אני עובדת בערב שבועות. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה. מצד אחד זה כסף ואני צריכה כסף. אבל מצד שני זה מבאס כי אין דבר שאני אוהבת יותר ממאכלים שמכילים בתוכם גבינה לכל סוגיה. חוץ מקשקבל שזו השנאה שלי מאז שאני ילדה קטנה (לא שזכור לי הטעם של זה אבל אני מסרבת בכל תוקף להריח, להתקרב, או לנשום ליד הסוג גבינה הזו. לטעום אפילו לא נכנס באופציות המחשבתיות). מצד שלישי זה לא שמרעיבים אותי בעבודה, בכל זאת עבודה בבית מלון אז בהפסקות אוכל יש אוכל מעולה אז אני לא דואגת לשבועות. מצד רביעי אני כמעט בכלל לא אוכלת במלון כי אני חסרת תאבון כשאני עובדת. ומצד חמישי (אני במספור הנכון, נכון?) בשבועות לפני שנתיים אכלתי מלבי (אני שונאת מלבי) והקאתי אותו. ואז נזכרתי שאני שונאת מלבי. אז למה אכלת אותו מלכהתחילה אישה? כי אני נופר אל תנסו לחפש היגיון...

הטבח המוזר שכתבתי עליו כאן בפוסט הקודם שכל פעם צועק שאני נכנסת למטבח עם עגלה (גם כשאני בלי עגלה!!!!) התחיל להיות קצת יותר ידידותי. אבל טיפה. הייתי צריכה את המפתחות למחסן והם תלויות (וואו שברתי על זה את הראש לפחות שתי דקות הרגע. מפתחות תלויים או תלויות?) במטבח במרחק 2 מטר מהקרקע. ומה לעזאזל הסיבה שמפתחות צריכות להיות תלויות בגובה 2 מטר מהקרקע? אולי... נגיד... סתם זורקת ככה איזה משהו אקראי... כדי לצחוק על נופר שהיא נמוכה ולא תגיע אליהם? בטוח זה! ממש התאמצתי ועמדתי על קצות האצבעות והכל... אבל לא היה לי סיכוי. ואז הוא בא ואפילו בלי לצחוק עליי הוריד בשבילי אותם. וגם הלך איתי למחסן ופתח לי את הדלת ועזר לי לסחוב את כל מהשאני צריכה... נראה לכם? אל תגזימו. בכל זאת רק טבח... לא איזה... לא יודעת, אנושי? (מהעבודה במלון אני הבנתי שטבחים הם עם אכזר ולא אנושי. ככה זה. באמת שאני לא יודעת את הסיבה. באמת) הוא באמת הביא לי את המפתחות אבל יש לו את המבט התמידי המורמר הזה. והצועק. מבט צועק. 

ושיא השיאים של השבוע הזה התרחש היום בעבודה. אני יושבת בבר וסופרת משבצות (כי היה מלא עבודה) (לא היה מלא עבודה). בזמן שאני בספירה מגיעה אישה לדלפק ואומרת לי "הו וואטר... איי הווב מי טיי הו". הא? "הא?" עם חיוך וחביבות כזו שמאפיינת אותי תמיד בעבודה (לא). "הו וואטר... איי הוו מיי טייבל". מצביעה לכיוון השולחן שלה. היא חושבת שהבנתי מה היא אמרה? כי לא. הבנתי שולחן והבנתי מיים. איך אנחנו מתקדמות מכאן? את רוצה מים לשולחן? את רוצה שאני אנקה את השולחן עם מים? תראו, באופן כללי האנגלית שלי אחלה לגמרי ואני מבינה מה מדברים אליי. אבל בחייאת רגע, את יכולה בלי מבטא בריטי כי אני לא מבינה מילה ממה שאת אומרת?! "סורי וואט?" אמרתי ומצמצתי את העיניים כזה, כאילו שזה יעזור לי להבין יותר טוב את הכוונה שלה. "וואטר... מיים..." היא יודעת מילה בעברית. יופי. מים הבנתי, את השאר לא. פשוט הלכתי אחריה והבנתי שמה שהיא אמרה זה "הו וואטר... איטס אול אובר מיי טיייבל". למה לא אמרת קודם? בלי מבטא? ולמה שפכת מים אישה?! תשברי תהרסי למה לא... אני אנקה. ובכלל למדתי מהעבודה הזו שהבריטים מאוד מתנשאים. בצורת דיבור, בתנועות ובזה שכל שניה הם אומרים "דארלינג". מי מדבר ככה? בישראל אישה אומרת לבעלה "יקירי" כל משפט שני (ראשון?)? לא (ולא). אני לעולם לא אבקר בבריטניה. לא יכולה עם ההתנהגות המעודנת המוגזמת והמתנשאת הזו. והמבטא המעצבן.

הבריטי היחיד שלעולם לא יעצבן אותי. ויש לי את החמישי המקום אקראי בבית

תמונה מהעבודה והכיסא שנדחף לי לתמונה.

ואחרונה מהים מיום שבת  פעם ראשונה שלי בחוף ניצנים. בד"כ בפלמחים אבל החלטנו לעבור איזור ליום אחד


הערב אני הולכת עם חברה לסושי. כל השבוע הייתי שקועה בעבודה ואז ישנתי ובקושי היה לי זמן לעצמי ולעשות משהו כיפי. מחר אני עובדת בבוקר אבל אני חייבת לצאת קצת להשתחרר היום. סושי זה קליל ואחלה לגמרי

אגב, כמה מקבלים לשעה בערב חג שבועות? ולמה? למה לא יותר..?

סוף שבוע מהנה לכולם!

עד לפעם הבאה (או עד שיפסיקו להגיע בריטיות מתנשאות למלון...),

נופר