חושב לעצמי בימים האחרונים,

על קולות של צחוק וחיוך אבוד.

פרצוף מחייך נעלם מתוך המציאות.

שברי צחוק שעולים ברגעי געגוע.

מעולם לא הייתי אדיש לחלוטין כך נדמה.

חיבוק המצמיד לנשיקה אוהבת,אבד לעד (?)

אבדה נוראית מכפי שהאמנתי שתהיה.

צליל ניתק הטלפון,

אולי אכן הייתי צריך להישאר יותר...

על הקו הכוונה אם לא הבנתם

מעטפות ובהן מכתבים שלא נשלחו מעולם.

ישלחו יום אחד?

רק יומיים וכבר זה תופס בך.

מילים אחרונות?

לפני שהכל יגמר,והפעם סופית.

שבירת הרגלים

חול נכנס לעיניים עם הרמת ידיים לעטוף

דמעות על שפת הים וחיבוק מאושר.

שנים אחרי כן,באותו חיבוק ואף אותו ים.

נשיקה צורבת,מלוכלכת.

חסרת כל מה שהיה בנשיקה ההיא שאז.

תחנת אוטובוס,חיבוק עוטף

עשר דקות של חסד אמיתי.

כמעט אהבה

אין בכלל מלאכים בשמיים

כבר לא כאן איתי.

הטרגדיה שלנו החלה בכך שנלחמנו במקום לדבר.

וכאשר נלמחים למול תחנות רוח מגלים שהמלחמה עקרה.

שירה שלא אשמע שוב בטלפון

חלומות משתנים,אנשים משתנים.

באמת שצדקתי בנוגע לשאלת שלך,ליבי.

לא יכלתי להגיד את הדברים אז,

הייתי חייב לחכות,לתת להם את המקום שלהם