| |
החיים הם בדיחה
מאושרים או עצובים תמיד מצחיקים
קומדיה היא הטרגדיה שקרתה למישהו אחר |
| 11/2006
ממילותיו של אוחז במצלמה
*Scorpions - Wind Of Change*
זהו קטע מוסיקלי שלא האזנתי לו זמן רב,יותר מידי זמן כך נראה.
ני על תקן צלם נמצא באירוע הזה,חש קצת מנותק בדיוק כפי שאני ותאיר ציינו שבוודאי חש הצלם בזמן הצילום,שכן ברגע שהוא אוחז את המצלמה בידו הוא מתנתק מהרגע,רואה זאת מנקודת מבט שונה,צופה למען מטרה שונה.
כבר לא למען ההנאה והחוויה השלמה של הרגע,אלא השקילה והמחשבה ,היכן ילחץ הכפתור והצמצם יפתח ,יסגר ושוב יפתח על מנת ליצור הנצחה נוספת לרגע מלבד הנצחתו של הזיכרון בראש.
"צלם כאשר אנחנו לוחצים ידיים" הוא פלט לאוויר העולם,בכיוון הכללי שלי,של הצלם להיום.
התמונה לא תצא טובה יותר,אני מבטיח לך...
הלחיצת יד הזאת לא תשנה דבר בזיכרון ההוא.
אולי אחרי שנמות ופלוני אלמוני יתקל בתמונות הללו יחשוב שהייתם קרובים ,בגלל שנלכדתם בנצח של לחיצת היד.
זוהי היכולת להיות שם פיזית ועם זאת ,עדיין לחוש כאילו מן הראוי שתסתתר ,כי אדם הרואה מצלמה הוא כמו חיית היער השומעת רעש מוכר ושמסמל לה סכנה.
היא לא תתנהג עוד בטבעיות ובניחוחות של רגיעה.
וכך אני מוציא מהם את החיוך הקטן הזה שאני מבקש לעיתים כאשר הם שמים ליבם לכך שצלם עומד ועוקב אחריהם,עושה פרצוף ,פולט בדיחה שבדיוק המקום והנה השגתי את התמונה שרציתי.
ועם עדשה חזקה ,מתחבא מאחוריי אחרים ,ובין ובין ראשי אחרים מתקרב עם העדשה עצמה.
מוסתר אך עדיין רואה,ובאין רואים לוחץ קלות ונהנה מהעובדה שעוד תמונה נלכדה לנצח ,בראשי וביכולת של המצלמה להנציח רגע.
הבדיחה תמיד תהה מצחיקה יותר בזיכרון מכפי שתהיה בהקלטה שלה.
והתמונה תשתמר כמוצלחת יותר בראש מאשר לו תעמוד למול מיטתי מידי יום ויומו.
זהו הצלם שמקריב את חייו על מנת לתעד אחרים.
כי הוא מתרחק מהרגע בשניה שהוא מנסה ללכוד ולא לחוות על בשרו.
כמו לעמוד מבעד לחלון ולצפות באחרים.
ואלו מילותיו של הצלם שנקרא אני,ביום טקס הזיכרון לדודי,אברהם בן אריה והינדה רודרמן
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
