יומי עובר בנסיעות,מביט בכרטיסי הנסיעה של חיילים,תופס שבפחות משבוע גם אני אתרום את חלקי לאותם כרטיסי נסיעה שנותרים בפחי תחנות הרכבת בישראל,כי אני בניגוד לאותם חיילים,לא אותיר אשפה שתזהם.
יותר מידי דאגות על הצבא,שמן הסתם מיותרות לחלוטין.
אז מפנה מקום בלב ובראש,מביט לאדם שמולי בעיניים,צוחק מאושר על הכנות שבעיניו,הרי זהו מצרך נדיר ביותר בימינו.

ונוי שיש בה משהו שמוערר את הרצון לחבק אותה.
נעימה שכמותה