תמיד אמרו לי שהצבא משנה הכל,חברויותאנשים,הרגלים ותוכניות.

מי שאמר לי את זה צדק לחלוטין,הכל השתנה בסופו של דבר.

אבל לפחות מידי פעם אני זוכה לנחמה של מקרה זה או אחר של שגרה ישנה,של הרגל טוב מלפני הצבא.

כמו היום שיצא לי לשבת בשווארמה עם חבר,דבר שלא עשיתי מאז שעזבתי את חיל האוויר בערך.

במהלך השיחה עלה העניין של הנשק האישי,הוא שאל למה אני לא לוקח אותו הביתה איתי.

חשבתי לעצמי קצת והדבר היחד שעלה לי בראש שנשק זה כמו קונדום,במקרה הצורך רוב הסיכויים שהוא יגן עלייך אבל בסופו של דבר, תמיד תעדיף להיות בלי.

אני מסיים את השבוע הזה בתחושה נחמדה ביותר, כנראה בזכות זה שלא הייתי בכלל בבסיס אלא רק בנסיעות.

שמרו על עצמם,אתם חשובים מכדי ליפול בקטנות

זה לקום בשעה סבירה ולא בשלוש שעות לפני הבוקר השפוי -5:30.

זה לחייך ולחפש תירוץ לקום מהמיטה בהקדם,כזה שהוא לא -צריך לאכול עוד מעט מכוחו של הרגל נרכש.

סיימתי שלב מסויים בשירות ואפילו קיבלתי סיכה בסופו (אני יודע שאומרים שהגודל זה לא מה שקובע אבל גאד היא פיצפונת!)

תחושה אחרת של השינה ואיך שהימים מתפרסים.

ישנם דברים להספיק אבל בלי כפייה עליי ולכן הדבר נעשה למעניין וחשוב יותר.

אפילו לחשוב,לנשום ,לדמיין ולצלם יש לי זמן.

כמה התגעגעתי לזה.

מחר דברים חדשים יקרו עבורי.

וכמו בכל פעם שמסיימים שלב בחיים,עם הסיום של אותו השלב מתחיל שלב אחר- חדש וכנראה שמרתק יותר ומאתגר יותר.

אני אחרי שבת של חטא עצמי שבזכות זה אני מבין את הרווח שבשבת אמיתית.

מכין את עצמי לקראת מחר והשיבוץ האפשרי.

השנה שלא כמו שבשנה שעברה חגגתי את החג עם המשפחה הקרובה.

איזה הפתעה נעימה עבורי.

להנות כל כך מסדר הפסח הקטן שלנו,בגרעין המתוק שלנו.

חג שמח לכולכם:)

אני חוזר הביתה לשבת,לחוש אחרת,לנשום אוויר שונה.

להתרכבל בזמן שונה ועולם שונה כך נדמה,עולם בלי מדים ופקודות,אלא חיבוקים ונשיקות,וכנראה מאוד,בלי הבגדים המפריעים:)

אנחנו נרדמים בחיבוק,אני אפילו קצת נוחר "בגלל שהצטננת"י היא אומרת.

קמים למועד חשוב,אזכרה לסבי המנוח.

אבי בוחר לנסוע לבית הכנסת לארגן את הקידוש ואני והיפה הזאת שאני כה אוהב הולכים את הדרך ברגל.

ואני בלי כוונה,שוטח את סיפורי,זכרונותיי ואת עברי לפניי. נותן לה לראות לתוך עברי,לתוכי.

מספר חלק מהסיפורים הקטנים האלה שמרכיבים אותי.

את פה היה פעם פרדס -ומצביע על בית או על שדה ריק מעצים.

תוך כדי זה שאני מחזיק בידיה בעדינות,בחיבוק קטן.

וצעדנו מתואמים בחיוכים עדינים כמו הדבר הטבעי ביותר שקיים בין שני אנשים,צעדים מתאומים,ימין וימין שמאל ושמאל.

צוחק בלב,כי במסדרים שלנו בבסיס זה אף פעם לא מגיע בכזו טבעיות.

ממשיכים בטיול,שבתחילתו ואחריתו במקומות שאנחנו צריכים להגיע אליהם, ואמצעם הוא עבר שלם של תקופות חיים קצרות באדם כה צעיר,והדבר גורם לי לחוש כה זקן,להיות מסוגל לומר-הנה פה לפני 14 שנה נדרסה הכלבה שלנו,טפי היה שמה.

ופה פעם גר הדוד והדודה,וכאן היה גן משחקים גדול עם מגלשות,וכל מה שרואים זה שטח עם שאריות של מדורות.

היא מחבקת,מנשקת,עושה לי כל כך טוב בלב שזה מדהים אותי.

הנה אפילו בעת שכתבתי את המילים האחרונות היא נשקה לי בחיוך,לא מודעת לנכתב פה.

מספר לה על הטיול אופניים שהייתי עושה במושב ,מקצה אחד לשני,איך חשבתי שהמרחקים ההם היו נצחיים ממבטו של ילד בן 7 וכיום הם בדיוק מעבר לעיקול הכביש שמולנו.

 אני מוצא שלווה בטיולים האלה,אני חושב שנהפוך את זה להרגל:)