*אדם יודע. מילים: סגן רמי זוסמן ז"ל, לחן וביצוע: דוד לביא*
אנחנו הולכים לטקסים מידי שנה, מאזינים לסיפורים, מנסים לנחש איזה אישיות הייתה לאותם גיבורים שנפלו בשבילנו, עבורנו.

לנסות לנחש איך בוודאי היה נשמע, ואיך היה בחייו, האם היה צוחק, האם היה מופנם, ואולי עוקצני ומר?
והאם כשהיה חוזר הביתה , היו רצים אליו אישתו וילדיו?
או שבכלל היה רק בן 19 שלא הספיק לשאת את אהובת נעוריו?

או שמא היה חייל בודד, שעלה לארץ בלי משפחה, יתום מהשואה ואומץ על ידיי מולדת הלבושה כחול לבן ובניה?

מנסים, מחפשים, כואבים ובוכים את מותם, את סופו של סיפורם.

ואם נתאמץ מספיק חזק, אולי נוכל לעלות באוב את סיפורם האישי, את מילותיהם ואת השירים שהתנגנו בליבם לפני שנפרדו מאיתנו בלית ברירה.

עוד מעט נהפוך לשיר

ואלה שלא עובד להם

http://www.youtube.com/watch?v=OwPq8r3XyzI&list=PL5D8BE9276311EF74

אני ממתי בתחנה,או שמא עליי לקרוא לחור הזה סוג של קניון בחצור הגלילית.

שני השמות נראים כה לא מתאימים לחור הזה.

גולני מאחוריי מרעיל עוד חיילים טועים.

הערפל מתחיל להתאסף סביב רמת הגולן כבר מספר שעות ואני כבר יודע שהחורף הקצר הזה לא יספק את שמבקשת נפשי,שלג על בסיסי לשחק ולהתעטף בלובן שלו.

לחזור ולצחוק כמו ילד קטן עם עיניים כחולות ירוקות או מה שרק יבחרו להיות באותם רגעים.

זוהי פעם ראשונה כבר שנה בערך שמישהי מעירה לגבי העיניים שלי,שהן יפות,יכול להיות שרק עכשיו מישהו גרם להן לבהוק בצחוק ובאור?

לפני כשבוע הלכתי עם אחי ואחותי לאווטר בתלת מימד,פעם ראשונה נראה לי ששלושתנו יוצאים יחד למקום כלשהו.

חסר לי הצחוק הסתמי והחיבוקים של חיוך.

מה יש בלהיות עם בת זוג שמסרס קצת את הצחוק?

להתעטף בחורף,לחשוב על אוקטובר שלי.

בגעגועים תמידיים לריצה בגיל 7 בתחתונים בשלג שירד בסוכות בירושלים כשהייתי קטן.

מחפש את הצחוק,מה הדרך הכי טובה לשוב ולצחוק ולחייך כל רגע מהעיניים?

איך חוזרים לאור ולתום?

תחושה כלשהי כלפי אדם כלשהו אינה ברורה מאליו.
אנשים מניחים שאם יפנו לאדם אחר וישאלו אותו - היי מה אתה מרגיש /חושב לגבי מישהו .
תמיד יהיה לו מה לומר.
ולמרבה הפלא,בימים אלו,ובכלל במהלך השנה הזאת אני מגלה שאני יכול להביט באדם ולדעת שלא איכפת לי בכלל ממנו.

זה מפחיד אותי לדעת שהמנגנון הגנה שלי מהצבא הוא ניתוק שכזה.

ואולי הדחקה היא המונח הנכון להשתמש בו.

אז אני מסתכל על עצמי בראי בבוקר כשאני שוטף פנים לפני מסדר,חושב לעצמי איפה אני יכול לצאת מהבועה של הלא איכפתיות.

מנסה,משתדל.

לפעמים גם מצליח.
לעיתים קרובות יוצא לי לשוחח עם הצעירים במחלקה.
הם פונים אליי כאל שועל קרבות זקן,כאחד שעבר עליו הכל בצבא.
מה עשו הקצינים פעם,ואיך מתמודדים עם הבעיה הזאת והזאת.
אני מוצא את עצמי מספר להם על עבר והווה. מרגיש כמו סבא שוב. רק על מדים.
ואז אני נזכר באותם אזרחים עובדי צה"ל שמראים את תמונות נכדיהם והסדירניקים מספרים עליהם בגאווה בביתם מול המשפחה.

לפני שעזבתי את חיל האוויר שמתי לעצמי מטרות בפתק קטן.
הפתק הזה עדיין איתי בכל יום ויום,מתחבא לו בתוך החוגר שלי.
בין המטרות היה גם -להיות אדם שראוי שיכתבו לו מכתבים,שראוי לזכור אותו.
מידי פעם אני גם שוכב במיטה ובוהה בתקרה - תוהה האם אני מצליח בזה,ומרגיש שנכשל.

קצת חופש לא יזיק לי ,קצת להתאורר.