ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

היה ידוע שהרגע הנורא הזה מתקרב, וידעתי שיגיע היום שאשב מול המחשב וארשום את הפוסט

הזה. אבל עדיין, כשהודיעו לי הבוקר על פטירתו – זה היכה בי ולא הייתי מוכן.

ירון היה לא רק מפקד מצוין אלא גם בן אדם מדהים.

כשנכנסתי לתפקיד אני זוכר עדיין את שיחת ההיכרות בינינו. כשקיבלתי דרגה, אני זוכר את הכאפה

החזקה שהוא חילק לי בצוואר – הרגשתי את המוח שלי זז מהמקום.

עבדתי בצמוד אליו ומאוד נהניתי מכך. הוא היה בנאדם ממש מצחיק, כך שישר התחלתי לחייך עוד מרחוק כשהייתי רואה אותו לראשונה כל בוקר. ממש נהניתי מהנוכחות שלו. כשלא היה בבסיס הרגשתי

שמשהו חסר לי במהלך היום.

לצערי, ירון היה מפקד שלי רק חצי שנה, אז לפתע פתאום תקפה אותו המחלה.

תקופה ארוכה של חוסר וודאות עברה עלינו בגף עד שגילו בדיוק מה יש לו.

כשהיה מגיע לבקר בבסיס אחרי תקופה ארוכה, פתאום הוא הגיע הרבה יותר רזה. אני דיי זוכר

שלא זיהיתי אותו גם בלי המדים אבל בעיקר בגלל שרזה המון.

מסביב החיילים התחילו מתביישים ממנו. ידעו ממה הוא סובל והייתה תחושה של חוסר נעימות

שנבעה בעיקר מצער רב על בנאדם כזה צעיר.

מיד לאחר שניתקתי את שיחת הטלפון בה הודיעו לי על מועד ההלוויה, התחלתי לעלות על מדי א'

לקראת ההלוויה הצבאית, והתחושה הייתה קשה. הגרון שלי היה חנוק וגל של עצב שטף אותי.

הגעתי אל בית העלמין והחלקה הצבאית כזו פסטורלית. מאות אנשים הגיעו להלוויה להצדיע בפעם

האחרונה ולהיפרד. כשכולם המתינו לקומנדקר הנושא את הארון עטוף דגל ישראל, היה שקט לכמה רגעים מכל הדיבורים, ולפתע נשבה רוח שורקת שכזו. באותו רגע עברה בי הרגשה שאני לא יודע לתאר. אבל היא הייתה הרגשה עצובה מן הסתם. כעבור כמה דקות של המתנה, נראתה מרחוק השיירה המרשימה

של מספר ניידות המשטרה הצבאית ובאמצע, הקומנדקר.

עמדתי על שפת המדרכה לאורך שביל הגישה לרכב הלוויה המוביל אל כניסת בית העלמין.

משמר הכבוד הגיע וצעד בשביל והתמקם ברחבת הכניסה. ואז הקומנדקר הגיע.

הוא נסע לאט מאוד וחלף על פניי והצצתי אל תוכו. הארון עם הדגל, זר הפרחים העגול ולוחית השם היו שם ומסביבו ישובים 6 רבי-סרנים. הלוויה החלה. זו פעם ראשונה שלי (ואני מקווה האחרונה) בלוויה צבאית.

הטקס מרשים ומרגש. הצלחתי להתמקם בשורה שנייה ממש סמוך לחלקת הקבר. הטקס היה עצוב.

הדברים שנשאו מפקד היחידה, מפקד נוסף של ירון מהעבר ובני משפחתו היו עצובים ומרגשים.

כל מה שאמרו עליו היה נכון. הרגשתי חנוק ואז, כשאביו עלה להגיד קדיש כבר אי אפשר היה לעצור את הדמעות. זה כל כך נורא, כשאבא אומר על בן קדיש. כשאבא צריך להיות בהלוויית בנו. כמה החיים יכולים לפעמים אכזריים. ניתן כבוד עצום לירון לאורך כל הלווייה ומטח הכבוד שירה המשמר, חלחל לא רק באוזניים קשובות אלא גם אל תוך הלב. זה היה אקורד הסיום של הטקס ורגע הפרידה הסופי והנצחי

מירון. חלפתי על פני הזרים שכבר הונחו על קברו, הנחתי אבן. בכך נחתם פרק ההיכרות שלי עם ירון.

החיים אכזריים ותמיד הטובים נופלים. ירון היה מהטובים ועכשיו הוא איננו עוד, לעולם ועד.

ירון, תודה שהכרתי אותך ותודה על הימים שהיית המפקד שלי. נהניתי מכל רגע. לא אשכח אותך.

יהי זכרך ברוך.