ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

מחוץ למשכן הכנסת קיימו היום הפגנה, כ-200 פליטים מאפריקה, אשר נמצאים במדינת ישראל ללא אישור שהייה ומבקשים מהמדינה להכיר בזכותם להישאר בה.

מדינת ישראל היא מדינה קטנה, בעלת אתגרים במגוון רחב של תחומים. אנו עסוקים ומשקיעים גם את מירב משאבינו הכלכליים, באתגרים הביטחוניים המטרידים את שלומם של חיילינו ואזרחינו בסמוך לגבולות הארץ ומחוצה לה.

בהזדמנות זו, אני מבקש להשתתף בצערה של משפחתו של רס"ר שלומי כהן ז"ל, אשר נהרג בעת מילוי תפקידו בסמוך לגבול בראש הנקרה. אסור לנו לקבל ירי, גם אם של אדם בודד, אל עבר כוחותינו ואל תוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל, ואין ראוי מכך שנשמור על זכות התגובה בזמן הנכון ובמקום הנכון.

בנוסף לאתגר הביטחוני, שאין מדינה בעולם הניצבת כמונו בפני מציאות ביטחונית נפיצה שכזו, יש לנו אתגרים רבים נוספים. רק היום פורסם דו"ח העוני של הביטוח הלאומי אשר חשף את המציאות הקשה בקרב השכבות החלשות באוכלוסייה, ואת אחת התופעות החמורות והמסוכנות לעתידה של החברה הישראלית – תופעת העוני. עלינו להשקיע את מירב המאמצים והכלים שברשותנו, כדי למגר את התופעה ולצמצם את הפערים החברתיים בין העניים לעשירים, כדי להבטיח כאן חברה חזקה, משגשגת ובעלת בסיס כלכלי יציב ובטוח לדורי דורות.

יש לנו קשישים לטפל בהם, יש לנו אוכלוסייה ייחודית של ניצולי שואה שעלינו לדאוג כי יזדקנו כאן בכבוד ונצליח לעמוד בצרכים הרבים והמורכבים שהם דורשים מאיתנו. יש לנו מערכת בריאות שסובלת בשנים האחרונות מטלטלה עזה, ממחסור ברופאים ומחוסר תקציב משווע, אשר על אף הפוטנציאל הרב שהקהילה הבינלאומית מכירה בו, מתקשה היא לעמוד בדרישות של הציבור, בעומס בבתי החולים, במחסור במיטות ובבריחת המוחות ממנה.

וקיימים עוד שורה ארוכה של נושאים ותחומים שאנחנו נאלצים כמדינה קטנה ועצמאית במזרח התיכון, להתמודד איתם, לטפל בהם ולהשקיע בהם. אז האם אנחנו יכולים עכשיו גם לטפל בבעיותיהם של 50 אלף פליטים? ממש לא.  האם אנחנו יכולים כמדינה לבוא ולומר – מצטערים, אנחנו לא יכולים לטפל בכולם? בהחלט כן.

אני שומע רבים הקוראים פשוט לגרש אותם מכאן, להעלות אותם על מטוסים, על אוניות ולגרשם. ובכן, זה לא כל כך פשוט. עלינו להבין את מהות הבעיה. והבעיה מתחילה כאשר ריכוז הפליטים מתמקד באיזור אחד או שניים. אילו היו מתפרסים על פני רוב רובה של שטחה של מדינת ישראל, ממטולה ועד אילת, ייתכן והאוכלוסייה המקומית הייתה פחות מבוהלת מההמון הזר, הצובע את הרחובות ומשנה את פני הסביבה. והציבור בפאניקה. בייחוד בדרום ת"א, כאשר התחושה היא של הזנחה, של חוסר טיפול בבעיה.

והתחושות לגיטימיות ומובנות. אדם קם בבוקר, יוצא אל הרחוב ופתאום נמצאים שם אנשים רבים השונים מן הנוף שהוא מכיר, שלא דוברים את השפה שהוא דובר, שלא חולקים את אותה התרבות אותה הוא מכיר. אז הפחד, הלחץ, תחושת אי-הנעימות -  הכל מובן ולגיטימי.

אך עלינו לזכור כי אנו עוסקים כאן בבני אדם, ולא בחפצים. ועד כמה שלא מוכנים לקבל או להסכים עם המציאות הקיימת, אי אפשר לפתור את הבעיה כאילו מדובר בשקית האשפה היומית אותה אנו משליכים אל המכולה, והנה – הכל חדש, נקי ומתחילים מההתחלה.

במציאות הנוכחית שבה 50 אלף פליטים נמצאים בתוך מדינת ישראל, עלינו להוציא את המיטב מהקיים כדי שנוכל ליצור מציאות שתהיה נוחה יותר לכולם.

לא צריך וזה גם לא נכון לבוא ולדרוש שכל הכמות הזו תישאר אצלנו בארץ. עלינו להעביר מסר חד וברור, לאותם אנשים אשר נמצאים במדינות המוצא באפריקה, מתכננים ושוקלים את הגעתם ארצה, על מנת שיבינו כי אין להם בשביל מה להגיע. אחרת, מ-50 אלף פליטים, ניאלץ להתמודד עם 200 אלף פליטים. והמספר רק יילך ויעלה. זו מציאות שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה.

אין לזה קשר לזהות היהודית של מדינת ישראל. לא 50 אלף ולא 200 אלף פליטים מאפריקה, יטשטשו את זהותה היהודית של מדינת ישראל. אך הם בהחלט מעוררים תהיות הנוגעות לביטחון הלאומי שלנו. ביטחון לאומי הוא לא רק הגנה מפני מתקפת טילים, חדירת מחבלים ופיגועי תופת. ביטחון לאומי הוא גם היכולת לשמר את השליטה של המדינה על האוכלוסייה שבתחומה. הוא היכולת לוודא כי הציבור ממשיך לפעול על פי עקרונות שלטון החוק, ומציית לחוקים ולתקנות. חדירת קבוצות שאין לנו יכולת לתקשר איתם, שאין לנו היכולת להתמודד איתם ועם הבעיות שלהם – היא בעיה של ביטחון לאומי.

אזרחי ישראל,

את הגבולות אטמנו. מזה חודשים מספר שהצלחנו לשמור על מאזן של 0 כניסות מבעד לגבול של פליטים נוספים. בעניין הזה, חשוב לי להדגיש את הפער המאוד בולט בין הגישה הישראלית לבין גישות אחרות המיושמות בשטח. בעוד במצרים יורים לעבר הפליטים המתקרבים אל גבולות המדינה, חלקם נהרגים ואחרים נפצעים באורח קשה, חיילי צה"ל בגבול לא יורים, לא הורגים ולא מסכנים את חייהם של הפליטים שהתקרבו אל הגבול. אנו מצד אחד מכבדים את ערך החיים, גם שלהם. אך מנגד, לא ניתן שינצלו זאת לרעה.

לאחר שבלמנו כניסה של פליטים נוספים, נותר לנו להתמודד עם הכמות הקיימת בשטחנו. זו סוגייה מורכבת, לה פתרונות רבים זה בטוח. קשה יהיה גם להכריע מהו הפתרון הטוב ביותר והיעיל ביותר, נראה שזה ויכוח שיכול להימשך לעד. אך מה שצריך לעשות זה לקבל החלטה, אבל החלטה שהיא ישימה ושהיא מקדמת את הבעיה לכדי פתרון, ולא מקעקעת אותה במקום.

עלינו לברור מתוך 50 אלף הפליטים – לקבוע כמות ולבחור מי שיכול לעבוד בחקלאות ולשלח אותו לערבה ולנגב, לגליל ולצפון הארץ לקטיף בפרדסים, לחרוש את האדמה בשטחי המרעה, לטפל בצאן ובבקר ולחלוב את הפרות ברפת. במקום לייבא עובדים זרים לצורך העניין, בטוחני שמקרב הפליטים הקיימים יש מי שיכול לבצע את העבודות האלה, וכך להתפרנס בכבוד ולקיים חיים נורמטיביים אשר ישרתו את החברה הישראלית ואת עצמם. כמו כן, יש לקבוע כמות ולבחור את אלו שיופנו לעבודה בתחום הבניין. את הילדים הצעירים, אשר ניתן לשלב אותם בגנים ובבתי הספר וללמדם את השפה העברית, עלינו להשאיר כאן – הם יגדלו להיות ישראליים אוהבי הארץ, אוהבי המדינה שנתנה להם ולהוריהם מקלט, יתחנכו, יתגייסו, ייצאו ללימודים גבוהים ויתרמו לחברה הישראלית.

החולים, הזקנים, הפושעים ואלו שאין בידם לתרום ושהפוטנציאל שלהם להשתלב בחברה הישראלית בהצלחה נמוך, נגרש בין אם לארצות המוצא ובין אם לארץ אחרת.

בכך, נפחית את מספר הפליטים בקרבנו, נדלל את הריכוזיות שלהם באיזורי מחייה בודדים, נשלב אותם בעבודה מכניסה, נחנך את הצעירים ונהפוך את הבעיה לקרש מקפצה עבורם ועבורנו, ונפתור את אחת הבעיות המורכבות בשנים האחרונות במדינת ישראל.

אזרחי ישראל,

טבע האדם שואף לחירות, ביטחון אישי והיכולת ללכת לישון בלילה ללא תחושה של חוסר וודאות. כולנו מוקירי תודה על המיטה החמה שלנו, קירות הבית המגנים עלינו ומקנים לנו פרטיות. איש לא היה רוצה לחיות את המציאות העגומה שחיים אותם פליטים מאפריקה. איש מהם לא בחר לחיות כפליט בארץ זרה, אלא נקלע לחיים כאלה בלית ברירה. נכבד אותם כבני אדם, בשר ודם, בני אנוש עם לב ונשמה. לא בעוינות, לא בשנאה. לא בגזענות.

צריכים לטפל בבעיית הפליטים כבעיה כוללת, לא כבעיה הנובעת מצבע העור או ממקור המוצא שלהם.  ואם נתמקד בכיוון הענייני גרידא, נצליח להגיע לכדי פתרון יעיל ויצירתי אשר ישרת את האינטרסים שלנו ושלהם. אך אם ניגש לבעיה מנקודה של עוינות,שנאה והיעדר סובלנות – נחשוב מהבטן ולא מהראש. נעמיק את הבעיה, נדחה את בואו של הפתרון.