אזרחי ישראל,
דו"ח העוני שהתפרסם השבוע חשף, ולא
בפעם הראשונה, את גודל הפער בין העשירים לעניים בישראל. עוד ועוד ילדים מצטרפים
בעל כורחם, למעגל העוני ומגיל צעיר מנהלים את הישרדותם בעולם הזה, במדינה שלנו,
בסביבה בה הם חיים.
העוני, הוא הסכנה הקיומית הממשית לאזרחי
ישראל. הוא כטרמיט, המכרסם את קירות הבית מבפנים מבלי שמקדישים לכך תשומת לב או
מודעות, עד שמגיע היום שבו מנסים לתלות תמונה חדשה על הקיר, ועם תקיעת המסמר הקיר
פשוט קורס.
בתחילת שנת 2014 זוגות עובדים ולא
מצליחים לסיים את החודש. איזו מין מציאות עקומה זו? אסור לנו להפוך את המפגע
החברתי הזה להרגל. אסור לנו לקבל מציאות חיים שכזו. מאז ומתמיד העבודה נועדה לא
כדי להעביר את הזמן, אלא כדי להביא פרנסה ולהתכלכל. אם זוג הורים יוצא בבוקר
לעבודה, חוזר הביתה אל מקרר ריק כי אין לו את היכולת הכלכלית למלא אותו – במה שונה
העבודה מהאבטלה?
מדינת ישראל עסוקה באתגרים רבים
ומגוונים. מכורח המציאות והאיזור בו אנו חיים, אנו נוטים להתמקד בסוגיות
הביטחוניות והמדיניות המעסיקות את מדינתנו. אך מה שווה צבא חזק, אם החברה מתפוררת
מבפנים? אם ככל שיחלוף הזמן, לא יהיה לצבא הזה על מי להגן.
העוני מייאש אנשים. וכאשר הייאוש גובר,
המציאות הופכת לבלתי נסבלת. וכשהמציאות בלתי נסבלת, קיימת נטייה לאובדן שליטה.
משנה לשנה אנו עדים ליותר ויותר אזרחים
המחפשים את דרכם בחו"ל. "היורדים" מהארץ, עושים זאת בלית ברירה.
האם ניתן לבוא אליהם בטענות? האם מישהו יכול לומר שלא התאמצו מספיק כדי לקיים כאן
חיים תקינים ומלאי שגשוג? המציאות כיום, מקשה מאוד להגיע למצב שכזה.
אוי לנו, אם ענף הייצוא הגדול ביותר של
מדינת ישראל יהיה של ילדינו. על כן, עלינו להפנות משאבים למלחמת חורמה בעוני. במקום
להרחיב את שולי הדרך, עלינו לצמצם אותן ככל שניתן ולשלב את אלה שבשוליים, אל תוך
המסלול התקין. ואיך עושים את זה?
מתקנים את העיוותים במנגנוני המיסוי הלא
הוגנים. מורידים את המע"מ, יוצרים תשתית של מע"מ על בסיס גובה ההכנסה –
מס הוגן וחברתי, שנותן דחיפה לשכבות החלשות לטפס למעלה. מפחיתים את מס ההכנסה –
מאפשרים לעובדים לקבל יותר עבור העבודה שביצעו.
כדי להילחם בעוני צריכים להסתכל חברתית
יותר על הקיים. זו הדרך היחידה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
