סגרתי שבת בבסיס. הגעתי לסיכום עם המפקד הישיר שלי שכול פעם שנסגור שבת
(ומסתבר שיש לא מעט פעמים כאלה בינתיים) אני אקבל כמה שעות בשבת לצאת מהבסיס
כדי ללכת למשחק. ביום שני הודיעו לי על משחק בכורה שקיבלתי. משחק ראשון בליגה ג'.
קידום! השמחה היתה רבה אך מיד באה המכה. המפקד האחראי על הכוננות סירב לשחרר
אותי בשבת למרות הסיכום ביני לבין המפקד הישיר, ובכך החל המשא ומתן הארוך שהתפרש
על גבי ימים שלמים. כמה שיחות נעשו, כמה טלפונים בוצעו וכמה לחצים נכפו על אותו מפקד
מסכן רק כדי שההסכם ימומש. ביום חמישי בסביבות השעה 19:00, לאחר כ-72 שעות של מו"מ
ארוך ומייגע שבמהלכו יש רגעים שנראה שזהו, הכול גמור ואין סיכוי להשתחרר, ולפתע
יש תחזית אופטימית - זה קרה. האחראי על הכוננות שוכנע ואישר וכך יצאתי לי לחופש של שבע
שעות מהבסיס החל משבע בבוקר. היה מעט מרגש סוף סוף להיות במשחק בוגרים, אמנם
זה היה משחק קל, אבל זה עדיין לא כל כך פשוט להטיל סמכות על אנשים שמבוגרים ממך
באיזה עשרים שנה O_o. עבר בשלום.
ביום ראשון אפגש עם נוירולוג. הסיבה: החרפה במספר המיגרנות שלי. כבר מעל חודש ימים
שאני סובל ממיגרנות מדי יומיים, דבר שלא תקין. הבנתי שיש מצב שהוא יציע לי לעבור את התפקיד
שאני בו כרגע, ולעבור לעבודה משרדית. מצד אחד, זה לא רע. זה בטח יביא לשיפור ביציאות (הביתה)
וסוף סוף משהו שאני מתחבר אליו, אך מצד שני - גאד דמיט, שוב מעבר?! שוב לעבור מבסיס לבסיס?!
עד מתי ?!!!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!
יום הזיכרון ויום העצמאות צוינו השבוע. אתחיל בחוויות ההזויות מיום הזיכרון בבסיס.
במילה אחת: חוסר בגרות משוועת!!! אבל ממש!!! לא, לא צחקתי בצפירה (את השלב הזה עברנו
עוד בביה"ס היסודי) אבל צחקתי ברגעים לא נכונים במהלך טקס הזיכרון.
נתחיל עם הטקס הצבאי שהיה בבוקר לפני כניסת יום הזכרון. כלומר, הפקודת-יום.
כול הבסיס עמד בשלשות ברחבה, ואז החל המסדר. רס"ר הבסיס הלך את ההליכה הצבאית, אבל
מה? הבחורצ'יק הגזים בצורה מטורפת עם ההליכה והידיים שלו כמעט יצאו מהאטמוספירה!
כל החיילים בבסיס התפוצצו מצחוק וזה היה רגע ממש מצחיק!
הטקס בבוקר היה מן הסתם בחוץ, בחום ובשמש החזקה שהיתה באותה שעה. מה שגרם למשהו
בלתי ייאמן: כל דקה התמוטט מישהו אחר במסדר. החובשים רצו במהלך כל הטקס עם האלונקה
בין השלשות כדי לחלץ את המתעלפים. דבר כזה עוד לא ראיתי! מפקד הבסיס עמד על הבמה מולנו
ולא ידע מה לעשות עם עצמו כשהוא רואה כל שניה מישהו אחר נופל כמו לא יודע מה, כל שניה
בפינה אחרת בשלשות. בערך 10 התעלפו תוך עשרים דקות כולל קצינים ואנשי קבע.
הטקס בערב יום הזכרון היה מושקע ומאוד יפה. אבל גם בו היו רגעי צחוק כשמפקד המסדר צעק
בצורה מצחיקה לדגלנים במקום 'החטף שק' = 'החטייייייייייף שייייייייייייק' ובמקום 'דגל' - 'דגיייייייייל שייייייייק'
וכולם נשפכו מצחוק. אפילו ב'יזכור' הרבה צחקו בהתחלה כי החזן עשה קול של אחד שעוד רגע חוטף
שבץ מוחי והולך קפוט.
ביום העצמאות, כלומר היום, איבטחנו בנקודת הסעה לבסיס הפתוח שהיה.
נהגי ישראל,
למה כשאתם מגיעים לחניון ענק, אבל ממש ענקי! וריק אתם צריכים לעצור לידי בכביש ולשאול
את השאלה הכי חסרת טקט : "איפה מחנים?".
נהגי ישראל,
למה אם הגעתם לנקודת ההסעה ואתם יודעים שהגעתם אתם צריכים לעצור לידי בכביש
ולשאול "פה זו נקודת ההסעה?" אל תשחקו אותה תמימים.
ולמה ולמה אתם באים אליי בטענות כמו "למה אין שילוט לכאן, במקרה הגעתי לפה!!!"
אבל בזכותכם, נהגים חסרי טקט שכמותכם, העברתם לי את שמונה שעות השמירה בכיף P:
ולתפארת מדינת ישראל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
