ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

נסעתי היום שוב לרמב"ם הפעם עברתי בדיקות עיניים.

אשים סוף למתח כבר בהתחלה - הכול תקין. ראייה 6/6.

למחלקת העיניים מגיעים רק זקנים. וילדים קטנים שסובלים מפזילה.

קצת לא נוח לשבת שם עם כול המבוגרים.

"סופיה לחדר מספר 3" מכריז הרמקול. "סופיה לחדר מספר 3!" מכריז

הרמקול בשנית כעבור כמה שניות. שום סופיה לא קמה מאחד הכסאות

שבמסדרון הארוך המלא באנשים. "יש כאן סופיה?" צועקת האחות.

הקשישים מסתכלים האחד בשני ומושכים בכתפיים. "סופיה???"

קוראת האחות. בדיוק שהחליטה לוותר ולחזור לחדר, קמה קשישה

מאחד הכסאות "כן כן, אני סופיה". O_o זו מחלקת עיניים. תכירו.

אני משתדל להגיד שלום או בגישה הרשמית: "מה קורה?" לכול מי שאני מכיר

ואני עובר על פניו ברחוב, בבסיס. איפה לא. לפעמים גם לא יוצאות לי המילים מהפה,

אבל הכוונה הייתה באמת בפנים להגיד...

ככה גם אומרים אחרים כשרואים אותי.

אבל לפעמים, יש מקרים שאתם יודעים מה - אני אשמח שלא תגידו לי שלום.

בדיוק כמו אחד היום ששניה לפני שאמר לי שלום, השתעל והוסיף אפצ'י על היד

שהושיט לי כדי ללחוץ לי אותה. אני מודה, לא ידעתי איך לצאת מיזה.

איך אני אלחץ לו את היד שרק לפני רגע הוא התעטש והשתעל לתוכה?

בסדר, אז זה אולי נשמע כמו מערכון הזוי שמתאים לסיינפלד, אבל בסוף

עצמתי עיניים לחצתי לו את היד ורצתי מהר לשטוף אותה במים. לרגע הרגשתי כמו מונק.

נראה לי זה הולך להיות שבוע מה זה מעצבן...

שיעבור בשלום.

שבוע טוב!