אתמול היה סתם יום רגיל. שגרתי כזה. הגשם בחוץ לא הפסיק לרדת
משעות הבוקר. הגעתי כולי רטוב לחדר אוכל בצהריים. לא לקחתי מטריה.
ואני לא אלך כמו מפגר עם הכובע המיותר הזה שיש במעיל. מה זה משנה
אם גם השיער שלי יירטב (לקוצים - שלום) כשבמילא כולי נרטב בגשם?
אז אני לא מבין את הכובע הזה שבמעיל... או שהולכים עם מטריה או בלי כלום!
ובערב נסעתי לישיבה. שגם היתה אמורה להיות שגרתית, מקצועית.
אלא שאז נזכר המנהל להודיע שבשבוע הבא יש שיחה אישית למועמדים לעלות ליגה.
והוא התחיל להקריא שמות המועמדים. זה לא אני. זה לא אני. גם זה לא השם שלי.
נו מה, שכחו אותי? התחלתי לחשוש כי הייתי בטוח שאני מועמד. והוא ממשיך
והשם שלי לא מוכרז באולם. האישונים שלו ממשיכים לצנוח מטה בדף והשם עדיין
לא נקרא. אמרתי לעצמי - איזה פאדיחה אם לא מקריאים אותי... ואז זה הגיע!
"אריאל לוווויץ'" הוא עיוות לגמרי את השם, אבל הכוונה היתה אליי!
קולולולולולו
חייכתי מאוזן לאוזן בראש ושידרתי כלפיי חוץ מעין מראה של "נו, כמה לא הופתעתי..."
באמת שמחתי לשמוע רשמית שאני מוגדר כמועמד. זה אומר שקודם כול אני צריך
להתחיל להתאמן קבוע על הכושר שלי כי בקרוב יהיה מבחן כושר כמכשול ראשון למועמדות.
ואם במשחקים אני אמשיך להיות טוב מאוד במגרשים, אז אני אעלה ליגה.
שבוע הבא תהיה שיחה ואני באמת מצפה לה. ציפיתי לה הרבה זמן.
יריית הפתיחה של המירוץ לליגה הבאה נשמעה והגיע הזמן לעבוד קשה, בלי לוותר ולנצח!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
