השקט של בית העלמין, הוא שקט מיוחד שכזה. מצד אחד קצת מצמרר במיוחד למראה אותן מצבות שמוטבעות בהן דיוקנו של המת. ומצד שני, שקט כזה מרגיע, שובר שיגרה – אחר.
עולם אחר – תרתי משמע.
ב-9 בבוקר עליתי לקבר של סבא וסבתא שלי, לבד. היום זה יום השנה של סבא ולפני שלושה ימים היה של סבתא. בית העלמין השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. חלקות הקבר הריקות התמלאו ממזמן. הגדרות נעלמו אני חושב. זכרתי פחות או יותר היכן הקברים של סבא וסבתא, ידעתי את הכיוון. בהתחלה לא מצאתי. לרגע איבדתי את הנקודה שאני נמצא בה בתוך בית העלמין. אבל אז נזכרתי, שזה שם – לא רחוק מהחומה איפה שיש כתם אדום וכחול על הגדר. ותוך 4-5 דקות מצאתי אותם.
הנחתי על שתי המצבות שני זרי פרחים. הדלקתי נר זיכרון לשניהם. עמדתי והסתכלתי על השמות שלהם החקוקים במצבת השיש. עכשיו אלו שמות,
של שני אנשים – בעל ואישה, והגוון השחור מתחיל לאבד את צבעו. אלה היו סבא וסבתא שלי. הרגשתי עצוב. עצוב שאין לי כבר אותם. עצוב שהרבה זמן לא ראיתי את המצבות האלה. עצוב בגלל השקט הזה ששם.
אני לא מצליח לדבר אל אבן, אל מצבה. אז עמדתי ושתקתי. וניסיתי להיזכר. בסבתא יותר קל לי להיזכר – האמת שלא שכחתי אותה עדיין. לא נראה לי שאשכח. בסבא קצת יותר קשה – הוא נפטר ממזמן, אני זוכר אותו במעורפל – את הפנים יותר, ואת הקול קצת פחות.
העיניים שלי התמלאו בדמעות אז הרמתי שני אבנים והנחתי להם על המצבות.
מאחורי המצבה של שניהם מופיעים השמות שלהם ברומנית ועיר המולדת. לא זכרתי שזה שם. לא חושב שידעתי שזה שם. זה העביר בי תחושה מוזרה, לא ידעתי איך להגיב לזה.
ולמרות שזה שם מאחורה, כאילו נסתר – זה לא נראה בעיניי כדבר כל כך שולי.
בסוף ליטפתי את המצבות והלכתי.
האמת היא שיוצא לי לחשוב על שניהם לא מעט, ולא רק באזכרות או חגים כשחסרה דמות קשישה סביב שולחן החג. אני בכלל לא יודע להסביר למה פתאום... הם צצים לי במחשבות לפתע, בלי שום הקשר. כשנפטרו לא הרגשתי את העצב כל כך עמוק, גם לא את הגעגוע.
זה בטח מראה שהתבגרתי, שעכשיו אני תופס. עכשיו... אני מרגיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
