שנתיים ימים חלפו מאז אותו יום בו התבשרנו על חטיפתו של החייל, גלעד שליט, אשר נשבה בידיהם של מחבלי החמאס, בעזה.
כמו כל אזרח במדינת ישראל, התגייס גלעד שליט לצבא. מעבר לכך הוא התגייס לשירות קרבי בחיל השריון כהמשך למורשת המשפחתית עליה התחנך. גלעד ידע, כמו גם משפחתו אשר נפרדה ממנו ביום גיוסו לצה"ל, כי מעתה מדינת ישראל ערבה לביטחונו, אחראית לגורלו.
ואז הגיע היום ההוא, בו פרצו שידורי הטלוויזיה במבזקי חדשות בהולים ודיווחו על חטיפתו של חייל צה"ל על ידי חמאס.
אנחת הרווחה הברורה בחטיפתו של גלעד שליט היא עצם העובדה שאנו יודעים כי גלעד בין החיים. זאת לעומת המתרחש סביב עסקת החטופים: אלדד רגב ואודי גולדווסר.
חוטפיו של גלעד לא הרגו אותו.
גלעד מוחזק שנתיים במקום אפל, בידיים שטניות וחסרות רחמים.
מעת לעת מתעוררת התקווה שהנה העסקה קרבה. עוד קצת וגלעד יחזור לידיהן המחבקות של הוריו, אך כל פעם מחדש בשנתיים החולפות התקווה מתנפצת לרסיסים.
העובדה שכבר שנתיים חדרו של סמ"ר גלעד שליט בביתו שבמצפה הילה ריק מנוכחותו, מצביעה על כישלונה של הממשלה להצליח ולהחזיר אותו. כבר שנתיים מעבירה מדינת ישראל מסר לחייליה כי אם ייפלו בידי אויב, המדינה לא בהכרח תצליח להחזירם הביתה.
וככל שהזמן ממשיך לעבור וגלעד בידי חוטפיו כך גובר הסיכון על חייו. ואם חלילה משהו יקרה – לא יהיו אלה חוטפיו שהרגו אותו, אלא ממשלת ישראל – זו שקיבלה אותו מהוריו לשורות הצבא וזו שכשלה בהחזרתו בשלום אליהם.
שנתיים חלפו והגיע הזמן שגלעד שליט יחזור הביתה.
שנתיים חלפו והגיע הרגע בו תצביע ממשלת ישראל ותקבל החלטה.
אם הייתי בין מקבלי ההחלטות הייתי מרגיש שאין לי הזכות לשים מכשול לעסקה, שתחזיר לאביבה ונועם שליט את בנם. וכך צריכים לחוש כל חברי הממשלה.
לאף אחד אין הזכות לשים מקל בגלגלי העסקה ולמנוע את חזרתו של גלעד אל הוריו.
זוהי חובתם המוסרית אולי היחידה שעוד ניצבת מעליהם – לאשר עסקה ולהוציאה לפועל במהרה.
רבות מדברים על עניין שחרור אסירים עם דם על הידיים.
אולי זה היה עיקרון נכון לפני עשר שנים, לפני עשרים שנה.
אבל זמנים השתנו, מציאות משתנה וצריכים להיות מספיק אמיצים ולהתעלם מעניין הפופולריות – ולשקול גם מהלכים כואבים וקשים שכאלה, העיקר שגלעד שליט ייצא מהשבי הנורא. החלטה לא פופולרית – היא לא החלטה שגויה.
היא יכולה להיות גם החלטה צודקת ונכונה.
שנתיים חלפו ומי ייתן שנזכה כבר לעצור את הספירה, בהקדם.