אזרחי ישראל,
הבוקר, למרות שהשמש זרחה ואור היום האיר את הארץ, השמיים נראו שלא ככול יום אחר.
אולי היה זה המתח, אולי הייתה זו התקווה, אולי העצב ואולי ההתרגשות. וכן, אולי גם
היתה זו אי הוודאות.
קצת אחרי השעה 9 בבוקר, מיליוני אזרחי ישראל וגם אני, רצנו אל מרקע הטלוויזיה,
וחיכינו לרגע המרגש והטרגי גם יחד.
ואז, הציג לראווה המתווך מצד חיזבאללה, על כביש האספלט שבמעבר הגבול בצד
הלבנוני, שתי ארונות שחורים. אלו אהוד גולדווסר ואלדד רגב זיכרם לברכה.
אם למישהו עוד היתה התקווה, היא התנפצה לרסיסים בלתי נגמרים והמציאות הכואבת
הכתה בכולם בדממה וללא הכנה.
קרנית, מי שבמשך שנתיים ימים רצה מקצה הזה של הגלובוס אל קצהו השני ובחזרה,
בניסיון נואש ובלתי פוסק להשיב את בעלה הביתה – היא כבר איננה רעייתו של אהוד
גולדווסר. מהבוקר היא – קרנית גולדווסר, אלמנתו של אהוד גולדווסר ז"ל.
מבלי לדעת מה תקבל, ישראל כמו בעסקות חילופי שבויים קודמות, שילמה מחיר יקר,
מחיר כואב. הביקורת לפני העסקה הייתה רבה, בעיקר נוכח שחרורו של הרוצח האכזר
וקר הרוח, סמיר קונטאר. אין לי ספק, כי הביקורת על העסקה עשויה עתה רק ללכת
ולגבור.
אך גם לאחר קבלת שתי ארונות שחורים, קרים ודוממים – אני טוען ואמשיך לטעון כי
העסקה הייתה שווה. העסקה הייתה כדאית. העסקה הייתה צודקת.
חזרתם הביתה של אהוד ואלדד זיכרם לברכה – היא סגירת מעגל. לא לכם, אזרחי ישראל.
לא לממשלה. אלא לחשובות מכול – משפחות השניים.
אם למישהו אחר הייתה הסמכות להכריע – האם היה מרשה לעצמו לתת לקרנית גולדווסר,
או לצבי רגב – להמשיך ולחיות בחוסר הוודאות לגבי גורל יקיריהם, במלחמה יומיומית
לאות חיים או מוות מצד חיזבאללה, במרדף אחר מנהיגי עולם ודעת הקהל העולמית?
אני בטוח – שלא.
המחיר היה כבד. המחיר היה אפילו בלתי נסבל. אבל זהו המחיר שמדינת ישראל, אשר
מחויבת להחזיר את מי שהיא שולחת לשדה הקרב הביתה, מוכנה לשלם גם עבור שתי גופות.
אזרחי ישראל,
סגירת המעגל בצפון, לאחר שיירגעו הרגשות סביב ידיעת גורלם של אלדד ואודי,
היא דחיפה חשובה למאבק לשחרורו של גלעד שליט בדרום.
לא נשכח את גלעד. הגיע הזמן לראות אותו חוזר הביתה. הגיע הזמן לעסקה גם עם חמאס.
משפחת גולדווסר ומשפחת רגב,
היום, מדינה שלמה מחבקת אתכם כפי שלא חיבקה עוד מעולם.
עצובים באבלכם הכבד – שמחים שהסיפור הזה הגיע אל הפרק האחרון.
יהי זכרם של אלדד ואודי ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
