ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

עת סיימנו לפקוד את החלקות הצבאיות בבתי העלמין ביממה החולפת ולהוקיר את זכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אנו עושים את המעבר החד הזה – כמדי שנה - בין האבל לשמחה ומציינים בחגיגיות את עצמאותה של מדינת ישראל, זו השנה ה-67.

מעבר חד זה הוא קשה עבור המשפחות השכולות, אך הקשר המחבר בין נפילת טובי בנינו ובנותינו לבין עצמאות ישראל, הוא אך טבעי.

מדינת ישראל גם בשנתה ה-67 ממשיכה להתמודד עם אתגרים וסכנות המבקשים לפגוע בריבונותה ולהטיל דופי בזכות קיומה. גם בעידן הזה, יש הרואים במדינת היהודים כפגם במפת העולם ויש הממשיכים להפיץ שנאת חינם כנגד העם היהודי. תופעה זו היא אינה דבר של מה בכך. העולם החופשי - זה שעומד לצד ישראל - חייב לתת הטון ולהדוף כל ניסיון המבקש לערער בזכות קיומה של מדינת ישראל.

במשך 67 שנות קיומה, הצליחה ישראל הקטנה והמבודדת באופייה במזרח התיכון לבלוט בזכות הישגיה בתחומי החיים השונים – מערכת ביטחון מתקדמת וענפה, כלכלה משגשגת המושכת אליה משקיעים רבים, רפואה מודרנית ופיתוח טכנולוגיות חדשניות. הישראליות הפכה במרוצת השנים למותג המסמל יוזמה, מחשבה והצלחה.

מוקדים היסטוריים רבים פרוסים לאורך סיפור תולדות המדינה. בשבוע שעבר ביקרתי בבית העצמאות בתל אביב, שם הכריז דוד בן גוריון לפני 67 שנים על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל". במבנה הקטן והצנוע - שנותר כזה - כשלצידו כיום מגדלי הפאר והשדרה הנוצצת שפרחו סביב כחלק מפריחתה של תל אביב, הכריז בן גוריון שעות ספורות לפני תום המנדט הבריטי בארץ ישראל וברוח החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר על הקמתה של המדינה תוך ניצול העיתוי המכריע בארץ.

מאז אותו יום, עיתוי היה מרכיב מכריע בסיפורה של מדינת ישראל. כך בלט במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמבצע אנטבה. כך גם, באופן טרגי, ברצח ראש הממשלה יצחק רבין.

ביום הזה שבו אנו יוצאים לרחובות, למסיבות, מבקרים בבסיסים השונים וחוגגים עם החברים והמשפחה בפארקים הציבוריים כשהכול מסביב צבוע בכחול ובלבן, אנו מעבירים לעולם את המסר: כאן ביתנו, כאן מולדתנו וכאן אנו נשארים. לתמיד.

וביום למחרת החגיגות, נשוב לשגרת החיים – לעבודה, ללימודים, למשימות ולאתגרים הניצבים בפנינו. עד השנה הבאה, נפיק את התועלת הטמונה בנו ואת זו המופקת האחד מן השני יחדיו, נמשיך לבנות ולתחזק את הבית הזה – כי הוא שלי, שלך, של כולנו ואין לנו בית אחר.

לחיי העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה, שהוא כזה!

לחיי מדינת ישראל!

שוב הגיע היום הזה בשנה בו אנו מתכנסים אל תוך הזיכרון, סיפורי הזוועות והעדויות ביחד עם אלה שעדיין כאן כדי לספר אותם ולמען אלה שלא ידעו את הבית הזה – הבית עם הגבול, הצבא והדגל – כי נרצחו על אדמת אירופה בשל היותם יהודים.

במשך יממה אחת בלוח השנה שלנו, אנו מוקירים את זכרם של ששת מיליון הקורבנות  בני עמנו – גברים, נשים וילדים. אנו צופים בסרטים, בטקסים מרגשים, מחבקים את הניצולים וחושבים על הסבל שעברו, על היתמות שלהם מהוריהם, מאחיהם ומבני משפחה אחרים, שומעים את עדותם ובעיקר שואלים את עצמנו שוב ושוב – כי גם 70 שנה אחרי זה לא נתפס – איך זה קרה? איך? איך עשן המשרפות לא עורר חשד ואיך מי שידע לא עשה דבר. איך נתן העולם לרצח עם לקרות ולא התערב. איך העלו בני אדם על רכבות משא לכיוון נסיעה אחד ואיך לקח למעצמות הגדולות כל כך הרבה זמן לפעול.

מדינת ישראל קמה על אפר קורבנות השואה מתוך הבטחה מוסרית כי לעולם לא ניתן לרצוח את בני עמנו שוב. הקמנו בית שהוא מבצרו של העם היהודי – יש לנו צבא מהחזקים בעולם, כלכלה משגשגת וחברה חושבת ובונה. זוכרים כל יום את העבר – מבטיחים כל יום את העתיד.

כמדי שנה לקראת יום השואה, מתפרסמים אותם נתונים כואבים, מקוממים ובלתי נסבלים שמוכיחים לנו שלא עשינו מספיק. ניצולי שואה החיים בקרבנו חיים מתחת לקו העוני –מוותרים לעצמם על ארוחה, הולכים לישון רעבים ולא מזדקנים בכבוד. לא כך תיארו לעצמם את החיים בבית הלאומי, לא כך הבטיחו אבות האומה לדאוג לאלה ששרדו את מכונת המוות הנאצית.

פחות מ-200 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל. 40 נפטרים מדי יום. הדור הזה זכה לזכות ייחודית, לשמוע ממקור ראשון את שעבר העם היהודי באירופה - על הרדיפה; על התיוג; על האנטישמיות. לא נוכל לעולם לחוש את שעולל להם הצורר הנאצי, אך נוכל להבטיח כי סיפורם יישמע לדורי דורות והעולם כולו לא יתעלם מכך. לא נשכח, לא נסלח ונוודא כי שנית לא יקרה עוד.

בתוך אותה זכות ייחודית לה זכה הדור הזה, טמונה חובה מוסרית – לדאוג שניצולי השואה יזכו להזדקן כאן בכבוד. אין זו מטלה קשה, היא פשוט מצריכה מודעות וקביעת סדר עדיפויות ברור. זוהי חובה לא גמישה. זיכרון השואה צריך ללוות אותנו מדי יום בשנה – המהות שלנו כיהודים מתבססת, בין היתר, ובאופן ניכר על ההיסטוריה שלנו – על מה שעברו סבינו וסבותינו, על הילדוּת שלא הייתה לילדים בגטאות, על המשפחות שנמחקו כאילו לא היו ועל קברי האחים שנקברו באדמת אירופה.

"... ואין אפילו קופה, גם איש המטענים איננו ובעבור מיליון לא תקבל כרטיס חזור. ואיש לא מחכה בתחנה ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת, רק באוויר תלויה דממה לקדם פניך בשממה אטומה. ושותק עמוד התחנה ושותקים שלושת האשוחים , שותקת הכתובת השחורה – כי כאן התחנה טרבלניקה..."

בעולם שאנחנו חיים אין עוד רכבות כמו אלו שהגיעו אל התחנה בטרבלינקה. בעולם שאנחנו חיים, לא מייצרים עוד סבון מבני אדם. בעולם שאנחנו חיים קיימת מדינה יהודית, חרף שנאת אויביה ומתנגדיה, והיא מימוש ההבטחה – לעולם לא עוד.

יהי זכר ששת המיליונים נצור בליבנו לעד.