ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

אנשי החינוך וההוראה, הורים ותלמידים,

מחר תיפתח שנת הלימודים החדשה וההתלהבות, הן של ההורים והן של התלמידים, בשיאה בערב הזה שלפני היום הראשון ללימודים.

הקיץ האחרון לימד אותנו כי סיפורי המורשת וההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל ומיום הקמתה של מדינת היהודים, אינם נשארים רק בין כותלי הכיתות, על גבי דפי המבחנים או המחברות, אלא זו מציאות שאנו ממשיכים לחיות אותה עד עצם היום הזה והצעירים לצד המבוגרים חווים אותה על בשרם מדי יום ובפרט בחודש וחצי האחרון.

מדי שנה, ההתרגשות לפני היום הראשון של הלימודים בשיאה. אלה העולים לכיתה א' נרגשים מההתחלה החדשה שמעט מפחידה אותם אך מהר מאוד יתלהבו מדי יום ביומו כאשר ילמדו תרגיל חדש בחשבון או לכתוב אות ומילה בעברית. אלה העולים לכיתה י"ב נרגשים מהדרך הארוכה שהנה קרובה לסיום ובמיוחד לאחר קיץ שכזה, מחשבותיהם לבטח על היום שאחרי תקופת המחברות והמבחנים, שיעורי הבית וההפסקות הגדולות, כאשר לאחר סיום שנת הלימודים שבפתח יעלו על מדים וחלקם יהיו בין אלה שיילחמו על ביטחון ישראל.

אזרחי ישראל,

בית הספר הוא המקום בו לא רק לומדים ידע אלא גם רוכשים כלים שסוללים את דרך החיים.

הידע שתרכשו והידע שאתם, המורים, תקנו להם, יסייע לכם בעתיד להבין את העולם בו אתם חיים, אך זה לא כל הידע הקיים במאגרים השונים ואתם תיווכחו שגם לאחר בית הספר, החיים מיום ליום מעשירים את הידע שלנו.

אך לא רק ידע אתם הולכים לרכוש בבית הספר או אפילו בגן. אתם הולכים ללמוד קודם כל להיות בני אדם. כאלה ששואלים שאלות ואחרי ששומעים את התשובות, חושבים בינם לבין עצמם מה נכון ומה לא, מה כדאי ומה פחות, מה צודק ומה פוגע.

לא תעודת הציונים היא זו שעליה יסתכלו הסובבים אתכם כשתצאו משערי בית הספר. גם לא הציון שעל טופס המבחן שהמורה זה עתה חילקה בכיתה רגע לפני הצלצול.

יסתכלו על איך שאתם מתבטאים, איך אתם עומדים בסבלנות או שלא בתור בקופה שבחנות, בתחנת האוטובוס או בקולנוע. האם אתם אדיבים למי שפונה אליכם ומבקש עזרה, האם אתם אדישים לחלשים מכם והאם אתם סובלניים לסובבים אתכם.

אז זכרו כי השמיים הם הגבול, אך הדרך היא דרך ארץ. תגשימו את חלומותיכם, הפגינו את כישוריכם ואל תתנו לאף אחד לפגוע באמונה שלכם בעצמכם.

ולסיום, לאנשי החינוך וההוראה – המורים, הגננות, הסגננות, הסייעות וכל העוסקים במלאכת הקודש של חינוך הדור הצעיר; משימתכם קשה וייחודית, אך התוצר שלה אין מספק ממנו.

האמינו בתלמידים שלכם, האירו להם את הדרך הנכונה, הטובה והישרה. הם דור העתיד שיצטרך ביום מן הימים לדאוג לנו, לכם, למדינה הזו ולעולם הזה.

שנת לימודים מוצלחת לכולם!

שלוש פעמים בחיי איבדתי כלב. הפעם הראשונה הייתה בכיתה ה', אז היה לנו כלב רועה גרמני בן 11 שעבר ניתוח ברגל ונפטר למחרת מהתקף לב ממש ברגע שבו נכנסתי הביתה בחזרה מהלימודים. הייתי ילד, הרגשתי עצוב אבל את התחושות שמרתי לעצמי.

כעבור שבועיים, למרות הפצרות המשפחה שלא נגדל עוד כלב, ננטשה גורה מעורבת במעלית הבניין שלנו. לא היה ספק שמהרגע הזה היא מתקבלת להיות בת משפחה. גידלנו אותה במשך 9 שנים, אהבתי אותה מאוד. הייתה חכמה ואימהית. משהו מיוחד. בגיל 9 גוש הסרטן שגדל לה בחזה כבר הקשה עליה לנשום ולא נותרה לנו כל ברירה אלא להרדים אותה. הייתי אז חייל וכשיצאתי מהבית אל הבסיס בבוקר, נפרדתי ממנה לשלום. ידעתי שייקחו אותה לווטרינר בהמשך היום, אבל לא ידעתי שזה ייגמר בהרדמה. במהלך היום הרגשתי צורך לא רגיל להתקשר הביתה לשאול מה העניינים. אמא שלי סיפרה שהכלבה הורדמה. גם פה, הייתי עצוב ואת התחושות שמרתי לעצמי. כשנה לפני מותה, אולי קצת יותר, הגיעה אלינו גורת כלבים של אחי שעזב לארה"ב והשאיר להורים אותה שיגדלו אותה. הכלבה הבוגרת הייתה לה כמנטורית והיא אימצה דפוסי התנהגות דומים כשלה. שתיהן יחד היו מאוד אנושיות, מצחיקות ומלאות נוכחות. כשהכלבה הבוגרת הורדמה, הכלבה הצעירה הייתה עצובה במשך יומיים וממש התאבלה עליה – לא אכלה במשך יומיים וניכר עליה דיכאון עמוק. מאז, נותרה לבד. הלכה והתבגרה ומהר מאוד התגלתה ככלבה מיוחדת במינה – דברנית כשרצתה תשומת לב, מפונקת מאוד, מצחיקה ובעיקר חכמה בצורה בלתי רגילה. התחברתי אליה אני חושב יותר מאשר לכל כלב אחר שגידלנו.

בת 10 וחצי הייתה. בחודש האחרון יצא לה גוש סרטני בגרון. בתחילה היה קטן מאוד, אך תוך שבועיים גדל לממדי ענק. למרבה ההפתעה, לא הקשה עליה בנשימה והדילמה הייתה באם לנתח אותה ולנסות להסיר אותו, מבלי שהדבר מבטיח שהוא לא יחזור מחדש או לאפשר לה לחיות את הזמן המועט שהווטרינר העריך שנותר לה. הויכוחים במשפחה היו רבים, אך לבסוף התקבלה ההחלטה הכואבת משהו שלא לנתח. בגילה המתקדם לא רצינו שהיא תסבול את השלכות הניתוח – הכאבים, התרופות, הסיבוכים אם יהיו. היא חיה 10 וחצי שנים מלאות חום, אהבה וכל טוב והחלטנו שברגע שנתחיל לראות סימני סבל, נגאול אותה מייסוריה בהמתת חסד.

בתחילת שבוע שעבר היא החלה לפצוע עצמה באיזור הצוואר, הגוש החל להציק לה והיא דיממה לא מעט באיזור הזה. היא גם החלה להסריח בריחות בלתי ניתנים לתיאור. ידעתי שהזמן הולך ואוזל. ביום שני שעבר, כשהייתי בעבודה היא נלקחה לווטרינר להמתת חסד. כשהגעתי הביתה בשעת ערב מאוחרת, פתחתי את דלת הבית והיא לא קיבלה את פניי כמו בכל פעם שחזרתי הביתה. קולות ההתרגשות שלה כבר לא הדהדו בכל הבית. זנבה הארוך כבר לא היכה את רגליי בכאב רב. היא מתה. לא האמנתי שזה קרה. לא נפרדתי ממנה. לא הייתי שם לצידה.

את התחושות הפעם לא הסתרתי. התעצבנתי, כעסתי ובעיקר נהייתי עצוב מאוד. תחושת החלל הריק הורגשה בבית מיד. היא הייתה כלבה גדולה, לא רק גדולה מהחיים, גם פיזית במימדיה. כבר לא צריך לטפס מעליה במסדרון, בסלון או להצטופף במיטה כי היא תופסת את כל המקום לעצמה.

כלב הוא ידידו הטוב של האדם. מי שאין לו כלב משלו, חושב שמדובר בקלישאה אך אלה שכן בעלי כלבים, מגלים שזו ממש מציאות מופלאה.

לאבד כלב זו תחושה בלתי רגילה. עוד לא איבדתי בן משפחה, כך שאני לא יכול להשוות את התחושה, אבל אתה מרגיש שמישהו חסר לך בבית. חיסרון משמעותי, סיומה של תקופה ארוכה ומשמעותית בחיים.

לפני שנה אימצתי כלב מצער בעלי חיים. כך שהחלל הריק לא באמת נותר ריק, אך היעדר הנוכחות של הכלבה שהורדמה, מורגשת מאוד.

לקח לי מספר ימים להתאושש רגשית. כעת נותר להתמוגג ולהתענג מהתמונות שלה, הזיכרונות ממנה ולדמיין ברגעים של געגוע את המגע שלה, הקול שלה והדברים הקטנים שעשתה והעלו חיוך על הפנים וממשיכים להעלות חיוך גם עתה.

שבת שלום.

התמונה האחרונה, יום לפני...

אזרחי ישראל,

אתמול במהלך כנס לשלום הילד בבאר שבע, אמר סגן שר החינוך, ח"כ אבי וורצמן (הבית היהודי), כי משפחה נורמלית מורכבת מ"אבא, אמא וילד. ולא מ-אבא, אבא וילד".

הבוקר כתבתי לסגן השר, שכנראה לא מבין את המעמד הערכי והחינוכי המחייב בו הוא נמצא מתוקף היותו סגן שר החינוך של מדינת ישראל, כי דבריו מבטאים מסר של חוסר סובלנות ונוגדים את הערכים עליהם עמלים מורים ומורות להקנות בתלמידי ישראל.

המוטו של שנת הלימודים הנוכחית בבתי הספר הינו "האחר זה אני". סיסמא יפה זו שלבטח מתנוססת בפתח שערי בתי הספר ברחבי הארץ, לא הופנמה בקרב הנהגת המשרד לה שותף סגן השר וורצמן. וכשהראש לא מפנים, איך ניתן לצפות שזה יחלחל למטה לתלמידים?

לכל אדם באשר הוא אדם, הזכות להביא ילדים לעולם. זאת, ללא הבדל דת, מין, צבע עור וגם נטייה מינית. זוגות חד-מיניים מסוגלים לספק בית חם ואוהב לילדים, לגדל אותם ולחנך אותם באופן שיכול להוות מודל לחיקוי לזוגות אחרים שכשלו במשימה, שלא עמדו באתגר הקשה ולא הצליחו ליצור קן משפחתי בטוח ופורה לילדיהם.

בני הקהילה הגאה הם אזרחים מן השורה המשלמים מיסים, משרתים בצבא, מצייתים לחוקי המדינה, נושאים במשרות בכירות במשק, יש ביניהם גם נבחרי ציבור המשרתים את ציבור האזרחים שנתן בהם את אמונם, יש כאלה המשרתים בתפקידים מבצעיים בצבא ותורמים בכך לביטחון ישראל.

כולי תקווה כי סגן שר החינוך ימצא לנכון להתנצל על התבטאויותיו המקוממות, אשר אינן תואמות את רוח הזמן של העידן בו אנו חיים. כולי תקווה כי זוגות חד-מיניים אשר מבקשים לממש את חלומם, להקים משפחה בישראל, יצליחו להגשים את החלום הזה במהרה. תפקידנו, כחברה המחשיבה עצמה מתקדמת ונאורה, לדחוף ולהביא את השאיפה הזו לכדי מציאות.