ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

ביממה האחרונה אני מניח שלרובכם נצבע הפייסבוק בכחול ולבן. גם אני דאגתי לשנות את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק לצבע הכחול המשמש כרקע לסימן השווה בלבן.

הקהילה הגאה בישראל, קהילת הלהט"בים יצאה בקמפיין הקורא להעניק לזוגות חד-מיניים בישראל, זכויות השוות לאלו של זוגות הטרוסקסואליים. מדינות מתקדמות רבות בעולם כבר עשו את הצעד הזה ממזמן, יש אף שהכירו כבר בנישואים חד-מיניים כנישואים לכל דבר. המאבק הזה נסוב סביב הווטו שהטילה סיעת 'הבית היהודי' בראשות נפתלי בנט, על הצעת חוק שביקשה להשוות את זכויות הזוגות החד-מיניים סביב סוגיית נקודות המס.

עשרות שנים הקהילה הגאה בישראל נאבקת למען תכיר החברה הישראלית את זכותם הבסיסית של כל בני האדם לקבל יחס זהה, שווה, ראוי ומכובד ללא קשר לרקע שלהם, לאופן שבו הם מתלבשים, מדברים, מתנועעים ומבלי לעסוק בנטייתם המינית.

בשנים האחרונות חלה התקדמות של ממש במאבק על המודעות, אולי בזכות העובדה שסלבריטאים רבים ואהודים בציבור יצאו מהארון והצהירו על נטייתם המינית והצטרפו למאבק. אולי גם כי הקידמה מביאה עימה גם דורות קשובים יותר עם אופקים רחבים יותר.

אין לי שום צל של ספק כי בסופו של דבר, גם אם זה ייקח שנים מספר, תכיר מדינת ישראל בזוגות חד-מיניים ותאפשר להם לקיים כאן חיי חירות ושוויון.

ההכרה בזוגות חד-מיניים אינה מהווה פגיעה בזהות המדינה כמדינה יהודית. אין לכך שום קשר. בימינו אנו, העיר תל אביב מהווה כמוקד התיירות המוביל בעולם לגאים וגאות מרחבי העולם ובכך לא רק נוצרת כלכלה טובה יותר, גם קיימת תעסוקה לרבים מכם.

ההומואים והלסביות משרתים בצבא. נלחמים בשטח, לומדים באקדמיה – חלקם מלמדים אחרים וחלקם משתמשים בידע שצברו, ותורמים לסביבה, לחברה, לכולנו. חלקם רופאים ומצילים את חיינו בחדרי המיון שבבתי החולים. חלקם הם החברים הטובים ביותר שלנו וחלקם הם האחים או האחיות שלנו, הבנים או הבנות שלכם. אז מה גורם להם להיות פחות טובים, ראויים או שווים מכל אדם אחר? חשיבה קדומה שאיננה קשורה למציאות ימינו.

הסתכלו על הדגל שאנו כל כך אוהבים. כה פשוט הוא דגל ישראל. שני פסים מקבילים בצבע כחול, רקע לבן ונקי ובמרכזו צורת מגן הדוד. איזו צורה פשוטה ועם זאת, עוצמתית שכזו. שני משולשים שווים אך הפוכים, התלבשו האחד על השני ויצרו את סמלו של העם היהודי. פשוט וקל. ולמרות שהם הפוכים זה מזה, הם יוצרים צורה סימטרית ומדויקת.

כך גם יכולה החברה בישראל להרכיב חברה פשוטה יותר, סימטרית ועוצמתית. בני האדם נועדו להיות שונים זה מזה, אחרת המין האנושי לא היה מסוגל לפתח את מחשבותיו, לחשוב שונה ולהגשים את החלומות המיוחדים ביותר. ולמרות שהאחר נראה לנו הפוך, אם נדע איך לקבל אותו, לשתף עימו פעולה ולחבק אותו – ניצור יחד צורה שתסמל את החברה הישראלית היפה והסובלנית. להיות עם חופשי בארצנו, אינו מדבר רק על ביטחוננו בגבולות הארץ הזאת, אלא גם כפרט אשר שואף לקיים בארץ הזו חיי חופש, להיות עצמאי ולחיות את חייו כפי שהוא, מבלי שיפריעו לו.

אזרחי ישראל,

מאבקה של הקהילה הגאה היא מאבק על חברה צודקת יותר, פתוחה יותר, טובה יותר. הניחו בצד את המחשבות השליליות, את הפרספקטיבה הביקורתית ואת העמדה המתנשאת על פני השונה ממכם. זה לא פוגע בכם, זה לא פוגע במדינה. ולאלה המתנגדים לאורח החיים, לאלה החושבים שנטייה מינית היא תקלה הניתנת לתיקון; עצמו את העיניים ודמיינו את עצמכם כהורים לילדים. ולילדים האלה שהבאתם לעולם, פרי דמכם, הבטחתם כי תאהבו אותם בכל מחיר, תמיד. עד יום מותכם. האם תקיימו את ההבטחה הזאת אם יגיע אחד מהם ויספר לכם כי הוא הומו או שהיא לסבית?

כל עוד זה במסך הטלוויזיה, בעיתון, באינטרנט ובכל מקום אחר, רבים מאיתנו נוטים להסתכל על דברים בצורה ביקורתית ועוינת. אך כשזה בתוך הבית שלנו, בסלון, במטבח, בארוחות המשפחתיות, ברגעי השמחה והעצב האישיים, כשזה מישהו קרוב לנו שהתרגלנו לאהוב, זה כבר ממש אחרת.

אז פשוט תחשבו שזה מישהו שקרוב אליכם, ותסתכלו על הבירוקרטיה הקטנה הזאת של החיים, באור חיובי יותר.

אזרחי ישראל,

אתמול גזר בית המשפט המחוזי בחיפה שנתיים מאסר בפועל על מספר תושבי שפרעם אשר הואשמו בביצוע לינץ' והריגת המחבל, עדן נתן זאדה, אשר פתח בירי בתוך אוטובוס והרג מספר נוסעים, במתקפת טרור מתוכננת ומתועבת.

אני מכבד את הכרעת השופטים, אך אני בהחלט רוצה לצאת נגד הניסיון התקשורתי לגמד את מעשיהו של המחבל. בכלי התקשורת השונים לא מצליחים למצוא את הכינוי המתאים לחייל שהשתמש בנשקו כדי לבצע טבח בתוך אוטובוס אזרחי שהוביל אזרחים תמימים בחזרה אל ביתם בסוף יום עבודה שגרתי, בסוף יום לימודים, בסוף יום קניות מרענן.

ברדיו כינה אותו הקריין "המפגע היהודי", בערוץ 10 כינו אותו "החייל המנוח". לא שמעתי כיצד כונה בערוצים אחרים, אך תחושת חוסר הנוחות לכנות אותו בשם הנכון והמדויק – "מחבל", היא צביעות לשמה.

האם יש הבדל בין רוצח יהודים לרוצח ערבים? האם יש הבדל בין מטורף שיוצא למסע הרג במרכז עיר מרכזית בישראל לבין כזה העושה זאת בתוך כפר ערבי או יישוב ערבי? ממש לא.

רצח הוא רצח, וטרור יהודי הוא כמו טרור ערבי – את שניהם יש להוקיע, לגנות, לפעול בנחישות נגדו.

בית המשפט קבע בפסיקתו כי העיקרון מהתנ"ך של "עין תחת עין, שן תחת שן" אינו חוקי ולמעשה זה לקיחת החוק בידיים. אין לי על כך ויכוח עם השופטים, הם מומחים במשפט הרבה יותר ממני. אך אני סולד מהצביעות שלנו כחברה, כזאת שמאז הפיגוע הרצחני המתועב בעפולה בתחילת החודש, החלה להפיץ ברשתות החברתיות קריאה לעונשי מוות למחבלים, ופתאום מביעה תרעומת על כך שכאלה שהרגו מחבל נענשו "רק" בשנתיים מאסר בפועל.

לא חייבים להסכים עם עמדותיהם של ערביי ישראל, לא חייבים גם להזדהות עם הפגנותיהם או התבטאויותיהם שלעיתים חוצות את כל גבולות הטעם הטוב, אך מי שמכבד את עקרונות הדמוקרטיה מחויב להפנים כי את החברה הישראלית מרכיבים גם ערביי ישראל. חוסנה של החברה הישראלית היא בקבלת השונה, באגירת כוחות נפש לגבור על חילוקי הדעות ולחיות יחד בסולידריות, בסובלנות ובשלום האחד עם השני. לא חייבים לאהוב, לא חייבים להסכים עם הדעות, לא חייבים להתחבר לתרבות – אך חייבים לשאוף לשוויוניות. חברה שוויונית היא חברה חזקה. חברה שאין בה את השאיפה לשוויון, היא חברה הרומסת את החלש וסופה לרמוס את עצמה.