ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

נפתלי בנט, יו"ר מפלגת הבית היהודי, התבטא באופן חמור בראיון לערוץ 2 אצל ניסים משעל, באומרו שאם יקבל פקודת לפנות משפחה מביתה, יבקש ממפקדו לפטור אותו מכך.

פקודות בצבא נועדו שיקיימו אחריהן, בתנאי שהן חוקיות.

פינוי משפחה מביתה, עלולה להיות החלטת ממשלה, בדומה למה שקרה בהתנתקות מגוש קטיף. זוהי החלטה, שנתקבלה לאחר דיון ממושך שבו עלו טיעונים בעד ונגד, ובסופו של תהליך התקיימו הצבעות דמוקרטיות שבהן הרוב הכריע את שייעשה.

במדינה דמוקרטית, הרוב מכריע והרוב קובע. באם קבע הרוב שיש לפנות משפחה מביתה, כך יש לעשות, גם אם מישהו משתייך לצד המיעוט שהתנגד למהלך. כזו היא חברה דמוקרטית, כזו היא מדינה ששלטון החוק הוא המנחה אותה ואת אזרחיה.

דבריו של בנט חמורים. בזויים. עלובים. אומללים. עם כל הכבוד לניסיון הקרבי רב-השנים שלו, ניכר שיש פער משמעותי במחויבות שלו ובמוסר הצבאי שלו לבין זה של חייל חובה פשוט. הצבא מחנך את חייליו לבצע את הפקודות, בתנאי שהן חוקיות. לאיש, אבל לאיש אין הזכות לומר על פקודה חוקית שהיא לא ראויה, ולבקש פטור מלקיים אותה.

צבא חזק הוא צבא שמיישם החלטות קשות, מורכבות גם אם ברגשות מעורבים. צה"ל הוכיח את חוסנו כאשר השלים בנחישות אך ברגישות, את פינוי גוש קטיף. אין לי ספק שצה"ל, באם יידרש בשנית לעמוד במשימה שכזו, יצליח להשלים אותה באותה דרך.

תומכיו של בנט, חלקם אנשי צבא, מנסים לגונן עליו בכל מחיר. פתאום, מכופפים את החוק וערכיו. פתאום, פקודה אינה דבר מחייב, חוק אינו דבר מחייב, והכרעת הרוב איננה מחייבת כל עוד היא לא מוצאת חן בעיני מישהו. אתם השתגעתם?! השתבשה עליכם דעתכם?!

ניתן להתווכח באם בנט הטיף לסירוב פקודה או שפשוט נתן אנקדוטה אישית משל עצמו. סירוב פקודה ואי-מילוי הוראה, שתיהן מהוות דבר עבירה בצבא. על שתיהן נשפטים חיילים לדין ונענשים.

מה שחמור הוא, שנפתלי בנט הוא ראש מפלגה ציונית דתית, שהציבור אליה היא פונה הוא ציבור שעל פי כל המדדים לאורך שנים, מרביתו פונה לשירות קרבי. איזה דוגמא אישית מהווה מנהיג המחנה הזה, שאומר שזה לגיטימי לא לקיים פקודה אם היא לא לרוחנו?

מנסים לנגח את המבקרים של בנט מטעם מפלגת העבודה, כמוני למשל, בטענה שמירב מיכאלי הטיפה לסרבנות משירות צבאי. מירב, שאינני מסכים עם עמדה זו בין אם היא מאנשי המחנה שלי ובין אם מהמחנה הנגדי, איננה עומדת בראש מחנה פוליטי. איננה מנהיגה של קבוצת אנשים שמחויבים ליישר קו עם עמדתה, בשונה למצב של בנט. מירב רצה לכנסת לא כדי לפעול נגד שירות צבאי, אלא כדי לפעול בנושאים חברתיים דוגמת שוויון זכויות לנשים, הנעת התהליך המדיני ועוד.  בנט, רץ לכנסת כדי לפעול נגד ויתורים כואבים נוספים של מדינת ישראל למען הסדר הקבע בינינו לבין הפלשתינים. עמדתה הפרטית של מירב מיכאלי, איננה ולו פסיק אחד ממצעה של מפלגת העבודה.

אני מציע לכל אותם נלהבי בנט, תתנערו, תשפכו על פרצופכם כוס מים ותבינו את שאתם אומרים. ביקרתם את סתיו שפיר, את יריב אופנהיימר, את מירב מיכאלי וכול מי שלא לרוחכם באשמת אנרכיזם, אך כעת משנציב מראה גדולה אל מול פניכם ואל מול פניו של נפתלי בנט – אתם שמצדדים לפתע באי מילוי הוראות של הדרג המדיני שהתקבלו בהכרעה דמוקרטית, אתם אלו שנודף מכם ריח רע של אנרכיזם כנגד המדינה הדמוקרטית שכולכם, כולנו – חלק ממנה.

אזרחי ישראל,

באם הסיפור שהגיע לאוזניי היום נכון, ולאור המקור שעידכן אותי בדבר הסיכויים לכך גבוהים למדי, הרי שבאמצע השבוע הקרוב תודיע ציפי לבני לא רק שהיא חוזרת ומתמודדת בבחירות לכנסת ה-19, אלא שהיא עושה זאת כראש רשימה שתכיל גם את אהוד ברק ואת עמרם מצנע.

בין אם כך יקרה כפי שמתואר ובין אם לבני תודיע על התמודדותה בבחירות (מצנע כמעט בוודאות מתכוון לרוץ ברשימה תחתיה), הרי שציפי לבני תוכיח לכול עם ישראל שאיננה פוליטיקאית מזן אחר, כפי שהציגה עצמה כל העת. היא מוכיחה שהיא חושבת על האינטרס האישי בעדיפות על האינטרס הכללי.

ראוי היה שלבני, שהפסידה בבחירות דמוקרטיות על הנהגת קדימה – בחירות שאת תוצאותיה לא ידעה לכבד ולהישאר כמספר 2, הייתה לפחות חוברת למפלגת העבודה על מנת לסייע דרך המסגרת הטובה והנכונה ביותר, להוות אלטרנטיבה שלטונית לממשלת נתניהו.

לבני התבטאה רק לפני שבועיים נגד הקמת מפלגה נוספת שתפלג את הגוש מרכז-שמאל, מהלך שלא יקדם בהכרח את הפלת נתניהו. אפילו היא, לא מסוגלת לדבוק באמונות ובדברים שהיא משדרת כלפי חוץ.

הקמת מפלגות-טרנד, לא מקדמות את המערכת הפוליטית ולא מהוות את טובת הציבור, בכלל. עלינו לשאוף למערכת שבה כמות המפלגות הקטנות בה נמוכה מאוד. רק כך ניתן ליצור יציבות שלטונית ופוליטית כאחד.

שלא תתבלבלו – הבחירות הקרובות הן בסימן "הליכוד או העבודה?", זו השאלה שצריכה להנחות כל אחד מהבוחרים מאחורי פרגוד ההצבעה.

ציפי לבני לא הצליחה להוביל את ישראל כשקיבלה את המושכות לידיה, ודבר לא השתנה מאז. היא שימשה כיו"ר אופוזיציה שלא שמעו אותה, שנכנסה לתרדמת פוליטית לאחר הכישלון בהרכבת קואליציה, והחלה להתעורר כאמור רק לפני הבחירות על ראשות קדימה. לעומת זאת, שלי יחימוביץ הייתה ועודנה העקבית ביותר בביקורת שלה כנגד מדיניות הממשלה, התנגדותה לתפישת העולם הכלכלית של נתניהו והיא ורק היא מהווה אלטרנטיבה שלטונית כנה, אמיתית וכזו שנבחרה באופן דמוקרטי, להוביל את המפלגה להפיכה שלטונית.

שבוע טוב.

ערב טוב,

בשבוע האחרון, מאז החל צה"ל במבצע "עמוד ענן", תפסה מערכת ההגנה כיפת ברזל, מקום בלתי מעורער ושאיש לא יכול לפספס, בסדר היום של מדינת ישראל.

אין אדם, לא מבוגר ולא ילד, שאינו יודע מהי כיפת ברזל היום בישראל. אין מדינה בעולם וצבאות רבות שמסתכלות בייראת כבוד וקנאה במערכת ההגנה פרי פיתוח ישראלי מבית רפא"ל והתעשייה הבטחונית, אשר נותנת מענה חסר תקדים, ייחודי, שלא היה כמותו בשדה הקרב עד לפיתוחה של המערכת והפעלתה בישראל.

יש להוקיר הערכה רבה למוחות היצירתיים והמוכשרים, שפיתחו את המערכת ובכך מצילים חיים בכל יירוט מוצלח המעורר תחושה של גאווה וניצחון אל מול האיום של אויבנו.

יש להוקיר הערכה רבה עוד יותר, לאדם שחרף התנגדויות רבות, התעקש ובחר לאשר את הפיתוח והשימוש במערכת כיפת ברזל, מי שהיה שר הביטחון, חבר הכנסת עמיר פרץ.

מעטים המקרים שבהם מורגשת החלטה אחת, של שר ביטחון, מדי יום ביומו, לנגד עיניהם של אזרחי האומה כולם. עמיר פרץ, בכל יירוט של כיפת ברזל, עולה במחשבותיי כמעט באופן תמידי.

צחקו עליו, לעגו לו, זלזלו בבחירתו את תיק הביטחון. הכל מתמוסס בן רגע, כשמבחן התוצאה, החלטתו, תושייתו, מחשבתו היצירתית מחוץ לקופסא באים לידי ביטוי בשבריר שנייה מעל שמי ישראל, כשעוד טיל מאיים ורצחני מתפורר לרסיסים קטנים תודות לכיפת ברזל.

תודה לך עמיר, על תרומתך לדורי דורות לביטחון ישראל, ועל השינוי הבלתי נתפש שחוללת בשדה הקרב.