ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

טוביה טננבום הוא ישראלי לשעבר, עיתונאי אירופאי ומחזאי אמריקאי שהגיע למסע בן חצי שנה בישראל כשהוא מזדהה בתור 'טובי הגרמני' – עיתונאי גרמני המבקר אצל הישראלים ואצל הפלסטינים, אצל ארגוני השמאל ואצל ארגוני הימין, אצל ארגוני הסיוע הזרים מאירופה ואצל דמויות שונות ומשונות ברחבי הארץ, כאילו אינו מכיר את הארץ, את השפה ואת רזי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הספר כתוב בצורה מעניינת, צינית ומלאת הומור.

מחד, לעיתים נראה כי קו החשיבה של המחבר מאוד הגיונית ומנגד מלאת תמימות.

הספר מעורר לא מעט תהיות באשר לאופן פעילותם של ארגוני הסיוע מטעם האו"ם האמורים להיות נייטרליים ואשר פועלים באופן אשר מעמיק את השנאה בקרב הצד האחר כלפי הצד הישראלי ואף נותנים יד להסתה המושרשת שם.

כמו כן, הראיונות שמקיים המחבר תחת הזהות הגרמנית התמימה, מאוד מעניינים ומעניקים נקודת מבט שאין אנו רגילים אליה בתקשורת הישראלית, שכן הקולות המושמעים בפני גרמני זר ותמים שונים וחסרי מעצורים, אך יחד עם זאת הם גם מלאי תרמית ושקרים אשר נחשפים בצורה גאונית ומשעשעת ע"י המחבר אל מול המרואיין אשר  ברוב המקרים מתחמק או חוזר בו מאמירותיו השנויות במחלוקת.

הספר מומלץ בהחלט בין אם אתם משויכים לצד השמאלי במפה הפוליטית ובין אם לצד הימני.

הוא נותן פרספקטיבה מעניינת ומקורית לדברים שאנו רגילים לשמוע ביומיום, בהיותנו חיים את הקונפליקט הבלתי נגמר בינינו לבין הפלסטינים.

סביר להניח שמי מהאנשים שפגש את 'טובי הגרמני' ומוזכר בספר לא יאהב את שכתב עליו המחבר הציני והשנון, מה שמחזק, לדעתי, את מהימנותו של המחבר בתפישתו את הדברים שהובאו בפניו ואת הפרשנות המרתקת שלו.

ציון: 4.7 מתוך 5 בסולם לייבו. 

אזרחי ישראל,

בתום 50 ימי לחימה תם מבצע 'צוק איתן' בהסכמה על הפסקת אש בין הצדדים, ללא מגבלת זמן.

כבר בתחילת הדברים, זה הזמן להביע את מלוא ההערכה לחיילים, בסדיר, בקבע ובמילואים אשר לחמו בשטח בנחישות, במקצועיות ותוך דבקות במטרה למען אזרחי ישראל ולמען מדינת ישראל. תרומתכם לביטחון ישראל, אינה דבר המובן מאליו.

למרבה הצער, בשעות הספורות טרם כניסת הפסקת האש לתוקף, הצליח חמאס להרוג שני אזרחים ישראלים ולפצוע נוספים. תנחומים למשפחות הכואבות ואיחולי החלמה לפצועים המאושפזים בבית החולים.

אזרחי ישראל,

מבצע 'צוק איתן' התחיל, נמשך והסתיים כפעולה צבאית לגיטימית וצודקת אליה יצאה ישראל לאחר ירי מסיבי של טילים שנורו ע"י חמאס אל עבר שטחה ואל עבר תושביה. בשונה מהעבר, הקהילייה הבינלאומית התגייסה, ברובה, לצד ישראל והצדיקה את זכותה של ישראל להגן על עצמה. למבצע הוגדרו מס' יעדים ברורים, ביניהם: הסרת איום המנהרות שהובילו אל שטח ישראל, החלשת החמאס והשבת השקט לתושבי הדרום ויישובי עוטף עזה.

את איום המנהרות הסרנו בתוך שלושה שבועות. בזכות המקצועיות של צה"ל, הנחישות והזהירות המתבקשת, התמודדנו עם האתגר המורכב הזה בצורה שאפילו חמאס לא ציפה לה ולמרות המחיר הקשה ששילמנו בנפילת חיילים בשטח, היה זה עדיין מחיר נמוך מזה שחמאס ייחל לו, מה שרק מחזק את ההצלחה הכבירה של צה"ל בהתמודדות מול האיום הזה.

חמאס נחלש ונפגע קשות. ברור, כי כולנו היינו רוצים בהתמוטטות חמאס באופן מוחלט ובהיעלמותו מן השטח, בהיותו ארגון טרור אשר אינו בוחל באמצעים כדי לסכל כל ניסיון לקדם את ישראל והעם הפלסטיני לכדי מציאות שבה ניתן יהיה לחיות האחד לצד האחר. יחד עם זאת, הפלת החמאס באופן מוחלט הינו תהליך מתמשך, אשר העמיד בסכנה ברורה ומיידית את חיי לוחמי צה"ל – מחיר שלא בהכרח נכון היה שישראל תשלם בשלב הזה. אך בל נתעלם מן העובדה שחמאס יוצא מהמערכה חסר הישגים, עם פגיעה קשה בתדמיתו בעיני העם הפלסטיני שרואה כעת לנגד עיניו את הנזק הרב שנגרם כתוצאה מהמערכה, נזק שיצריך שיקום של רצועת עזה לפחות במשך עשור שנים – ויתרה מכך, הצליחה ישראל לפגוע בבכירי הארגון, מה שהוביל ללא ספק בסופו של דבר לחתירת חמאס לבקש הפסקת אש מתוך חשש לחייהם של בכירים נוספים. חמאס שלאחר 'צוק איתן' אינו החמאס שקדם למבצע. זהו חמאס פגוע, מבחינת תשתיות ומבחינה פוליטית, חמאס שדרש הפסקת אש ולא להיפך.

לגבי היעד השלישי, סביבו המחלוקת העיקרית – השבת השקט ליישובי הדרום ועוטף עזה. אין ספק, כי לאחר שחמאס הוכיח בימי המבצע שלא ניתן ליתן בו אמון כאשר מוסכם על הפסקות אש והוא בחר להפר אותן פעם אחר פעם במשך 11 פעמים, הרי שלא ניתן לשים את מבטחנו בהפסקת האש הנוכחית כבר בשלב המוקדם הזה. לכן, ברורה ואף צודקת התחושה של תושבי הדרום ועוטף עזה שמלוא הביטחון טרם הושב להם וכי הדבר יצריך זמן מה.

ממשלת ישראל צריכה להכות על חטא כאשר לא ידעה לתת מענה הולם לתושבי עוטף עזה אשר נאלצו להימלט מבתיהם וחמור מכך – לא ידעה להתמודד אל מול הנהירה ההמונית מיישובי עוטף עזה, מבלי לתת חשיבות אסטרטגית לעובדה קשה שכזו כשתושבים רבים מסרבים לחזור למרחב חייהם מתוך תחושת פחד ואימה. אם היום נשב שלובי ידיים כאשר המונים נוטשים את מגוריהם בעוטף עזה, יבוא היום שבו נשב שלובי ידיים כאשר המונים ינטשו את תל אביב מוכת הטילים. יש בכך תמונת כישלון לאומי ולא רק הפסד צבאי למדינה ריבונית כישראל, אל מול ארגוני הטרור שרק מייחלים לכך שאזרחי ישראל יעזבו את בתיהם בזה אחר זה.

הפסקת אש בסופו של דבר, מביאה להפסקת הירי לעבר שטחי ישראל ויוצרת מציאות של שקט בגזרה. כשהשקט קיים, שבה תחושת הביטחון באופן הדרגתי. טבעי שצה"ל ישמור על כוננות גבוהה בגזרה וייתן מענה, ככל שיידרש, לכל הפרה של הסכם הפסקת האש.

אזרחי ישראל,

תחושת האכזבה בסיום מבצע ארוך וממושך, בפרט כזה שגבה מחיר כבד הן של חיי לוחמים והן של חיי אזרחים, היא טבעית ולא ניתן לומר שאין בה צדק מסוים.

ישראל החלה את המבצע כאשר העם כולו מאוחד ומלוכד מאחורי כוחות צה"ל והממשלה. העורף נתן גיבוי מלא ואורך רוח שלא ידעה ישראל שנים רבות, אם בכלל, מה שעורר ציפייה שהפעם, בסבב הזה, נשים סוף לטרור. ככל שחלף הזמן והירי לעבר שטחי ישראל לא פסק, כך גברה תחושת התסכול בקרב הציבור.

כעת, פנינו לעתיד. וכשפנינו לעתיד, עלינו לבחון, גם אם קיימת אכזבה, באיזה נתיב צריכה לצעוד ישראל – כזה שיאריך את הפסקת הירי לעבר שטחה, כזה שישנה את המציאות בה חיים תושבי הדרום מזה 14 שנה וכזה שיקדם את האינטרסים הישראליים בצורה הטובה ביותר למען ביטחון ישראל ועתיד קיומה.

כשאני בוחן מהו נתיב שכזה, דווקא עתה, מתחזקת הלגיטימציה לחדש את התהליך המדיני אל מול הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית, אלה שמעוניינים במציאות שקטה, אלה שאינם חברים בארגון טרור כחמאס, אלה שמבינים כי נכון הוא לאפשר לפועל הפלסטיני הפשוט להביא פרנסה למשפחתו ומוכנים לקדם את האיזור למציאות שבה מצליחים שני הצדדים לחיות זה לצד זה בסטטוס קוו של חיים שקטים ובטוחים, כל אחד בשטחו שלו.

האחריות לצאת לדרך מדינית חדשה, איננה מוטלת רק על כתפיה של ישראל. יש לנו אינטרס משותף, לנו ולפלסטינים. דווקא לאחר לחימה קשה שכזו, נדרש הצד המתון ברשות הפלסטינית להוכיח רצינות, כוונה כנה ומנהיגות שיהוו את הבסיס לפוטנציאל ההצלחה של הליך מדיני מחודש שכזה. ההליך המדיני קרס לפני מספר חודשים עקב עקשנות של אבו-מאזן לשנות את כללי המשחק שסוכמו מראש, מסיבות כאלה ואחרות. חובת ההוכחה לשינוי ממשי, מוטלת על כתפיו ולא רק על כתפינו.

אל לנו להתעלם מכל קריאה פוזיטיבית מצד מדינות ערב, דוגמת סעודיה, שכן יש למצות כל סיכוי לשלום ואם טמון סיכוי כזה ביוזמה סעודית למשל, חובתנו המוסרית לבחון את היוזמה הזו ברצינות רבה, טרם נשלול אותה.

אזרחי ישראל,

את לקחי מבצע 'צוק איתן' נפיק, ויש לא מעטים כאלה. העתיד מביא לנו אתגרים רבים נוספים: שיקום אזורי הלחימה בעוטף עזה ויישובי הדרום, טיפול בתושבים הפגועים הן נפשית, פיזית או כלכלית, טיפול בנזקים שנגרמו למשק ולכלכלה הישראלית – כל אלה הם אתגרים מורכבים, אשר מצריכים הרחבת אופקים וחשיבה כבדת ראש, שייצרו מציאות שבה ההתאוששות שלנו כחברה לא תהיה על גבם של אינטרסים ציבוריים חשובים לא פחות של אוכלוסייה חלשה יותר בחברה הישראלית, אינטרסים אותם יש לקדם ועליהם כבר חשבנו עוד טרם המבצע.

אזרחי ישראל,

בתום חמישים ימי לחימה ומשפסק ירי הטילים לעבר ישראל, שנת הלימודים החדשה נמצאת כבר ממש בפתח. סימני השאלה רבים וברורים, הדאגה הטבעית של ההורים מתסריטי אימים מובנת, אך עלינו לוודא כי החיים נמשכים ולו רק כי זו היא התשובה הטובה ביותר לאיומי הטרור.

עם ישראל חי!

שבת שלום.

אזרחי ישראל,

את השבת הזו אנו פותחים בבשורה קשה של קצין צה"ל שנעדר וקיים חשש כי אף נחטף ע"י מחבלי החמאס ובנוסף, גם הפעם לא פסקו מלהגיע דיווחים אודות נפילת חיילי צה"ל בשטח בצל הלחימה אל מול הניסיון של חמאס לחדור אל שטחי ישראל ולבצע מרחצי דמים באזרחינו.

אני שולח את תנחומיי למשפחות השכולות אשר איבדו ביממה האחרונה את יקיריהן ומאחל החלמה מהירה לפצועים שפונו אל בתי החולים בארץ.

לעניין הקצין הנעדר, חמאס לא מותיר לנו כל ברירה אחרת מלבד להפעיל את מירב הכוחות כדי להשיב את סג"מ הדר גולדין הביתה.

שוב הוכיח החמאס כי אין הוא מסוגל לעמוד בהסכמות על הפסקת אש, ובפרט זו הנובעת מטעמים הומניטאריים אשר בעיקרה מיועדת לאפשר לאוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה להגיע אל מקום מבטחים, לקבל אספקת מזון ומים – אך גם הפעם, כמו פעמים קודמות, חמאס מעדיף לדבוק בדרך הטרור ולהפקיר את חייהם של בני עמו כחלק מאידיאולוגיה הדוגלת במוות של נשים וילדים לצורך חיזוק תדמיתי.

בימים האחרונים אנו ממשיכים לשמוע קולות של בכירים בקהילייה הבינלאומית המדברים בקול לא מאוזן ומנסים לצייר דווקא את ישראל, כצד שפועל ללא ריסון וללא שיקול דעת.

אני שומע את קולה של נציבת האו"ם לזכויות אדם שמלינה על כך שלעזה אין כיפת ברזל. ובכן, לעזה אין כיפת ברזל, כי בעזה העדיף החמאס להשקיע את כספי העם הפלסטיני בחפירת מנהרות טרור, ברכישת טילים ורקטות המיועדות ליישובים בישראל.

כאשר ביטחונה של ישראל מונח על כף המאזניים, הקול היחידי אותו עלינו לשמוע הוא קול מצפוננו. האם המצפון יאפשר לנו להפסיק את הלחימה ביודעין כי קיימות עדיין מנהרות שלא טופלו והסכנה מפני חדירת חוליות טרור אל ליבם של יישובים ישראליים בגזרת עזה, עודנה קיימת? האם המצפון יאפשר לנו להפסיק את הלחימה בעוד חמאס ימשיך לשגר את הטילים לשטח ישראל ולמעשה המציאות כלל לא תשתנה? התשובה היא חדה וברורה: ממש, ממש לא!

נמשיך בלחימה, כי אין לנו כל ברירה אחרת. זה או שאנחנו מנצחים במערכה או שאנחנו מנצחים במערכה. ישראל, מאז הקמתה, היא חוד החנית במלחמה הבלתי פוסקת בטרור. ניצב מולנו אויב המקדש את מלאך המוות על עצמו ועל בני עמו, והוא לא יחדול מלהמשיך ולשבש את שגרת החיים בישראל אם לא נכה בו מכה קשה ומוחצת.

יש משפט שאומר: You fool me once, shame on you – You fool me twice, shame on me.

חמאס ניצל את הפסקות האש כדי להחריף את התקפותיו נגד ישראל. מעתה ואילך, ישראל היא זו שחייבת להכתיב את קצב המערכה, וכך חובתנו לעשות. מי שבוחר לירות על עמנו, לחדור אל שטחנו מתוך האדמה ושם לו כמגן אנושי את נשותיו וילדיו, ישלם מחיר כבד ואף הרסני, ככל שיידרש כדי להכריע את המערכה שבה, אסור לתת לטרור לנצח.

אזרחי ישראל,

האווירה אכן קשה ומייגעת. אך אין מלחמה צודקת מזו מאשר המלחמה על הבית. העורף ימשיך להיות איתן, לנשוך שפתיים אל מול הבשורות הקשות המגיעות מהשטח, אך בסופו של דבר – דם החיילים הנשפך, לא יהיה לשווא. אנחנו ננצח, גם אם זה ייקח עוד זמן.

שבת שלום לכל בית ישראל.