חופש פסח היה באמת מספק.
נהניתי מאוד בחופשה – מהשקט, הנסיעה לת"א, ההפסקה מהשגרה.
לא הייתה יותר מדי שביזות בחזרה לשגרה היומיומית – הצבא.
היה האמת הרבה אנרגיה מוכנה לשימוש. ובאופן מפתיע, זה ניכר גם אצל לא מעט אנשים בבסיס, שהייתי בטוח שהשביזות תחגוג.
אבל הכי אני לא מרוצה מהחופשה שהייתה – מהאוכל.
לא שלא היה טעים. פשוט היה יותר מדי.
והפסקתי להתאמן כבר שבועיים – גם בגלל החג, ולפני החג בגלל העומס שהיה לי קצת מהצבא, שגרם לעייפות.
אבל זהו, נגמר. לא עוד הזנחה. מעכשיו – היצמדות עיקשת לשמירה על הכושר.
תכננתי שהחזרה לכושר תתחיל מהיום – אבל עם המזל שלי, משהו צריך לשבש את התכניות. זה התחיל עם דלקת שאני חושב שמתפתחת לי בכף הרגל, הכאב קצת מציק – אבל זה לא מה שהיה עוצר אותי מלרוץ.
לצערי נשארתי בבסיס קצת מעבר... הרבה קצת מעבר. כמעט שעתיים אחרי 17:00. עוד קצת והשערים היו ננעלים ולא הייתי יכול לצאת הביתה.
ככה זה כשיש חיילים בעייתיים שמצד אחד משחקים אותה מה-זה גברים ומאיימים עליך, צועקים עליך, בורחים ממך. אבל בסוף, ממררים בבכי כמו טמבלים שלא התבגרו עוד.
היה "כוכב" אחד כזה היום שהעסיק אותי המון, בגלל זה התעכבתי.
מחר נשים לזה סוף.
ראיתי שחילקו היום צל"שים לגדוד 51 של גולני.
האמת שלא הייתי מתייחס לנושא בכלל, אלמלא איכשהו קלטתי כמה טוקבקים לכתבות על הטקס הזה, טוקבקים של אנשים סתומים, ממורמרים וחסרי כושר פרגון. לא מעט כתבו שהטקס מיותר בתקופה "קשה".
מעניין אותי לדעת מתי נחשבת תקופה "טובה" בה אפשר להגיד כל הכבוד לחיילים שעשו עבודה טובה מעל ומעבר? ממתי הצדעה של מפקד לחייליו כאות הוקרה והערכה – פוגעת בציבור?
צריכים להפריד בין המצב הביטחוני המעורער לבין העצירה לשעה אחת להגיד כל הכבוד, ישר כוח, חיזוק חיובי וטפיחה על השכם של חיילים – שראויים לכך.
זה לא מה שיפגע בביטחון המדינה. זה לא מה שיסיט אותם מההתמקדות באתגרים הקשים שניצבים בפני המערכת. להיפך, זה רק ידרבן יותר. יעורר את המורל והמוטיבציה בהם ובאחרים – להמשיך ולא לוותר בלחימה בטרור, עבור האזרחים – למען המדינה.
אני חייב להגיד ששי ודרור היו הבוקר ממש מצחיקים. אבל ממש.
אני לא חושב שצחקתי כל כך בקול בנסיעה לבסיס, הרבה זמן.
ההומור שלהם היום – היה פשוט ח-ז-ק! הרגו אותי מצחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
