אזרחי ישראל,
פעם בשנה אנו עוצרים את שגרת חיינו כאומה ומקדישים יממה לזכר רצח המיליונים מבני עמנו על אדמת אירופה
בידי מכונת הרצח הנאצית וכדי לשמוע את עדויות הניצולים.
בכל שנה, ערב יום השואה אנו זועקים את חרפת הרעב והעוני של ניצולי השואה ללא הועיל. שנה חלפה מאז שמענו את סיפורי
הזוועות, לא על הלילות הקרים בגטאות ועבודות הפרך במחנות העבודה, אלא סיפורי הזוועות של ניצולי שואה שמזדקנים במדינת ישראל רעבים ללחם, קופאים מקור בחורף, שלא מצליחים גם לרכוש תרופות וגם לשלם את חשבון החשמל והמים.
הסיפורים האלה יחזרו גם בשנה הבאה וזאת מפני שמדינת ישראל נכשלה כישלון מוסרי, ערכי ומצפוני בטיפול בניצולי השואה.
ובכל שנה אני כותב ואומר כי הניצולים האלה, דווקא אלה ששרדו את האכזריות הנאצית, את הרדיפה האנטישמית, את הזוועות שאין
תסריטאי בהוליווד שמסוגל היה לייצר אותן בכוח הדמיון, דווקא הם שחלמו על בית יהודי לאומי שיקנה להם ביטחון, שהצבא שלו יילחם כדי להגן עליהם מפני כל צורר וכל אויב – הם חווים על בשרם בבית הלאומי שלבסוף קם, מהי הזדקנות ללא כבוד, בחרפה ובדלות.
ההחלטה של משרד האוצר מלפני כשבועיים להעביר מיליארד שקלים לניצולי השואה היא בשורה משמחת, אך בל נטעה לחשוב לרגע אחד
כי היא הפתרון למצבם הרעוע של ניצולי השואה. חישוב קל ופשוט מלמד כי התוספת הזאת בפועל מהווה 500 ₪ לכל ניצול.
הם עדיין יתקשו לרכוש תרופות, הם עדיין לא ימלאו את עגלת הקניות, הם עדיין יהיו עניים ומתוסכלים.
השינוי האמיתי שצריך להיות חייב לבוא בשינוי מדיניות משמעותי, כזה שישים את ניצולי השואה בראש סדר העדיפויות של החברה
הישראלית. שינוי שבו אנחנו לא נזכרים להזדעזע מחרפת העוני של ניצולי השואה רק בערב יום השואה.
וזה צריך לבוא לידי ביטוי בסבסוד מלא של תרופות לניצולי שואה, במתן נסיעה חינם בתחבורה ציבורית לניצולי שואה, בהנחה משמעותית במחיר החשמל, הגז והמים. הטבות אלה (אגב זו הנוגעת לתרופות חינם קיימת בגרמניה), לא תגרום לניצולי השואה להיות עשירים יותר, אך תגרום להם להזדקן במדינת ישראל בכבוד יותר. וזו השאיפה שצריכה להיות למדינת העם היהודי ולחברה הישראלית: לאפשר לאוכלוסייה המצומצמת הזאת,
הייחודית בדורנו, לחיות את שארית חייה בקלות ובכבוד.
זכינו לזכות גדולה לחיות לצד אלה ששרדו את מחנות ההשמדה ובאו לספר את סיפורם האישי ושל אלה שנקברו בקברי אחים, כדי ששואה
נוספת לא תקרה שנית. החיים נמשכים, ניצולי שואה נפטרים – אלפים במספר מדי שנה, וכשאלה יחלפו מעולמנו, לא רק שנצטרך לספר את סיפורם לדורות הבאים, אלא נצטרך להשיב לשאלה כיצד טיפלנו בהם וכיצד הם חיו את שארית חייהם לאחר הנוראות שחוו. יהיה זה
אות קין לדורנו, הסיפורים והתמונות של ניצולי שואה שבוכים מדי יום על חיי העוני והקושי שלהם לסיים את חייהם בכבוד דווקא בבית הלאומי שהיה חלומם הרטוב של כל יהודי שתויג בטלאי צהוב ושנאלץ לסחוב את ילדיו אל הגטו, רק בשל היותו יהודי.
מדינת ישראל שקמה על אפר הקורבנות היא ביתו הלאומי של העם היהודי. יש לנו היום צבא חזק בעל אמצעים מהמתקדמים בעולם. יש
לנו היסטוריה של הישגים מרשימים בכל תחומי החיים. השפענו על העולם והבאנו לו שורה של חידושים בבריאות, בחקלאות, בתעשייה, בביטחון ובטכנולוגיה. הגיע הזמן שנביא את הבשורה לבני עמנו - לניצולי השואה שנותרו.
יום השואה כמדי שנה הוא תזכורת לאן יכולה האנושות להגיע אם אין מחסומים ואין התערבות כאשר שנאת חינם, אלימות
ואנטישמיות הופכים לקווים המנחים של חברה אנושית, גם אם זה נעשה על גלי הדמוקרטיה.
קיומנו כריבון יהודי הוא התשובה לכך שהעם היהודי חזק ומיוחד ולאורך ההיסטוריה שרד
גם את הפשעים הנוראיים ביותר שידעה האנושות כולה.
המדינה הקטנה הזאת שמדברים עליה מדי יום בחדשות העולם היא תזכורת חיה ונושמת ששואה נוספת לא תהיה.
יהי זכר ששת מיליוני הנרצחים בני עמנו ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
