ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

קשה לתאר במילים איך מרגישים אחרי החמצה.

ברגע אחד יכולתי לקנות את עולמי. אבל טעות אחת קטנה משנה הכול.

את המשחק ששפטתי היום, אני לא ארצה לזכור.

נתחיל מהעובדה שהגעתי למגרש הכי מגעיל שביקרתי בו עד היום.

דשא זה משהו זר במגרש הזה. אדמה קשה, שאריות קטנות של דשא

פה ושם ופה, והרבה סיד - המון... זה המגרש.

לרוץ עליו זה סיוט. לא הצלחתי יותר מדי ליצור ספרינטים, כי בקושי

הצלחתי להיאחז בקרקע.

החדר הלבשה זה מכולה וזה חדרון 2 מטר על 4... בקיצור, כבר שהגעתי

למגרש ידעתי - אני לא הולך לתת פה את התצוגה של החיים והקארמה, אפשר לקרוא

לזה כך - הייתה דיי שלילית עד כמה שניסיתי לשמור על אופטימיות...

שריקת פתיחה. המשחק יוצא לדרך לעיניי 35 צופים ביציע מעל.

בינתיים הם לא מקללים אותי... דקה 8 הצהוב הראשון במשחק. אין ויכוחים.

השעון ממשיך לתקתק ולא מספיק שהמגרש קטסטרופה, גם הרוח חזקה

וגם השמש מסנוורת אותי בחצי מגרש בלי הפסקה.

דקה 17, האורחים מאבדים את הכדור אחרי מסירות אין-סוף. מתפרצת

של הביתיים. אני מתחיל לרוץ עם ההתקפה, נותר קצת מאחור. כדור מהיר.

החלוץ לבד מול השוער שתופס את הכדור בידיים... אבל משמיט... אני

במרחק 30 מ' מהרחבה... עוד קצת מגיע... ואז, מהמקום הרחוק שאני נמצא

בדרך... אני רואה את השוער מזנק לרגליים של החלוץ, תופס את הרגליים

שלו מסובב אותו שלוש פעמים באוויר פלוס שפגט ואני? קונה את ההצגה מבית הקאמרי

 של העבירה שלא הייתה כנראה, ושורק לפנדל. אחח. במקום לקנות את עולמי

באותו רגע ולתת צהוב על התחזות כי דבר אחד ידעתי: אני רחוק מדי מהאירוע

ואם אני נותן פנדל זה הכי לא נראה טוב בעולם, גם אם הייתה שם עבירה,

נתתי פנדל ויצאתי פארש. במחצית השנייה כבר שרקתי לפנדל נוסף הפעם

לטובת הקבוצה השנייה, אלא שהפעם לא היו ויכוחים כי עמדתי 2 מ' מהאירוע

וזו היתה משיכה בחולצה ברורה.

אז השיפוט במחצית השנייה היה מעולה. ללא דופי. אבל המחצית הראשונה והפנדל בה -

הרס הכול. אז אני באמת מרגיש רע, שאכלתי אותה אבל זהו, נגמר המשחק, נגמרה

השבת - שבת הבאה משחק אחר, מגרש אחר ואני מאמין שיהיה טוב.

"16 רחובות" עם ברוס ויליס - סרט מעולה!

חידה לסיום: בטח אמרתם לעצמכם כשאתם נוסעים לכם בכבישי הארץ ועוברים

ליד כפרים ערביים, למה לעזאזל הבתים שלהם לא צבועים! מה כל כך קשה

להם לצבוע את הבית... מישהו יודע מה הסיבה שבאמת בתים רבים במגזר, לא צבועים מבחוץ?

תענו בחלון התגובות... התשובה מפתיעה!

שבוע טוב.

אתמול היה סתם יום רגיל. שגרתי כזה. הגשם בחוץ לא הפסיק לרדת

משעות הבוקר. הגעתי כולי רטוב לחדר אוכל בצהריים. לא לקחתי מטריה.

ואני לא אלך כמו מפגר עם הכובע המיותר הזה שיש במעיל. מה זה משנה

אם גם השיער שלי יירטב (לקוצים - שלום) כשבמילא כולי נרטב בגשם?

אז אני לא מבין את הכובע הזה שבמעיל... או שהולכים עם מטריה או בלי כלום!

ובערב נסעתי לישיבה. שגם היתה אמורה להיות שגרתית, מקצועית.

אלא שאז נזכר המנהל להודיע שבשבוע הבא יש שיחה אישית למועמדים לעלות ליגה.

והוא התחיל להקריא שמות המועמדים. זה לא אני. זה לא אני. גם זה לא השם שלי.

נו מה, שכחו אותי? התחלתי לחשוש כי הייתי בטוח שאני מועמד. והוא ממשיך

והשם שלי לא מוכרז באולם. האישונים שלו ממשיכים לצנוח מטה בדף והשם עדיין

לא נקרא. אמרתי לעצמי - איזה פאדיחה אם לא מקריאים אותי... ואז זה הגיע!

"אריאל לוווויץ'" הוא עיוות לגמרי את השם, אבל הכוונה היתה אליי!

קולולולולולו

חייכתי מאוזן לאוזן בראש ושידרתי כלפיי חוץ מעין מראה של "נו, כמה לא הופתעתי..."

באמת שמחתי לשמוע רשמית שאני מוגדר כמועמד. זה אומר שקודם כול אני צריך

להתחיל להתאמן קבוע על הכושר שלי כי בקרוב יהיה מבחן כושר כמכשול ראשון למועמדות.

ואם במשחקים אני אמשיך להיות טוב מאוד במגרשים, אז אני אעלה ליגה.

שבוע הבא תהיה שיחה ואני באמת מצפה לה. ציפיתי לה הרבה זמן. 

יריית הפתיחה של המירוץ לליגה הבאה נשמעה והגיע הזמן לעבוד קשה, בלי לוותר ולנצח! 

הבוקר כנראה כולם הגיעו על רגל שמאל לבסיס.

בשמונה בבוקר נכנס אחד המפקדים שלי למשרד ואומר:

"השולחן הזה יוצא מכאן היום!"

כן, הוא הצביע על השולחן שלי. זה שהכניסו לי במיוחד למשרד,

רק לפני... כמה - שלושה שבועות? חודש?!

זה משך הזמן שזה החזיק מעמד. "אל תיקח את זה אישית", יה רייט.

את הוצאת השולחן אני מוכן לספוג בשקט, בפנים. אבל להגיד לי

"ותן את המגירות שלך ל..." למה מה קרה?! עד שאני חיפשתי ומצאתי

בכול הבסיס מגירות פנויות והבאתי אותן כדי שיהיו לי, אז אני גם

על זה צריך לוותר? את זה אני אספוג בשקט, בפנים. כרגע.

אבל ביום ראשון יש לי שיחה שנקבעה מבעוד מועד שעושים אחת

לחצי שנה עם הבוס הגדול, המפקד הכי בכיר במקום - ועל זה אני לא

אשתוק. זה זילות בי, בתפקיד שלי ובמעמד שלי. ואח"כ אומרים

שאני לא חברותי. אה?

בצהריים היה אמור להתקיים כנס בטיחות שתוכנן מבעוד מועד. אממה?

רבים מהחיילים לא היו בבסיס היום בעקבות פעילויות שגם הן תוכננו

והיו ידועות בלו"ז. התכנסנו באולם והרס"ר הודיע שמיד ייכנס מפקד היחידה

אך במקום זאת נכנס בעצבנות מי שבערך מתפקד כסגן שלו נעמד

במרכז האולם למרגלות הבמה והתחיל לצעוק "אני מפוצץ את הכנס הזה

ולא מקיים אותו כי הרבה לא הגיעו לכאן..." מה כולם עצבניים היום?

כמובן ששיקול הדעת שלו היה שגוי ולא נכון והתחיל ויכוח מה זה סוער,

ההצגה הטובה בעיר, בינו לבין איש קבע אחד חחח

ועכשיו לידיעה של הערב ב-ה' הידיעה הגדולה ביותר שאפשר להגות:

בשש בערב מתקשר אליי סגן מנהל האיזור. לא עניתי - לא הרגשתי

את הפלאפון רוטט פשוט. השאיר לי הודעה להתקשר אליו בחזרה.

התקשרתי. לא ענה... סתם! ענה. והפתיע אותי עם הצעה (לא מגונה):

להתמנות לגזבר האיזור. וואו! אני?! אני רק בן 19. זה כל כך יוצא דופן.

זה כול כך שובר מוסכמות. ואמרתי "כן".

הסיבה שהוא הציע דווקא לי את התפקיד, בעוד מן הסתם יש אנשים יותר

מבוגרים ממני באיזור שגם יש להם זמן פנוי יותר משלי יש עם כל עיסוקיי

בצבא ובכלל - היא האישיות שלי. אני לא הולך עכשיו ליחצן את האופי שלי

אבל העובדה שהתעקשתי על היושר שלי, על ניקיון הכפיים שמנחה אותי

בפרשה הסוערת מהחודש שעבר, גרמה לו להעריך אותי ולחפש אחד

כמוני שמסוגל לתרום ותוך כדי גם אפשר לסמוך עליו וביושר שלו, או

כמו שהוא הגדיר זאת "אחד ללא רבב, ואתה ללא רבב" ועל כן הוא

ביקש למנות אותי לחבר בהנהלת האיזור כגיזבר.

מחר תוצג בישיבה חגיגית וראשונה לשנה, הנהלת האיזור החדשה.

שמי יתנוסס על המסך הענק באולם . אני יודע שהרבה גבות יועלו בין-רגע,

הרבה לחשושים יהיו אבל אני בא מתוך הרצון והיכולת שלי לתרום למערכת,

מזמני הפנוי ללא תמורה כספית או אישית, ומתוך גאווה שבחרו בי

כי מעריכים ומכירים את היושר שלי, האישיות שלי ואת העקרונות שמנחים אותי

בהתנהלות היומיומית שלי.