לפעמים אני שומע הרצאה או סיפור אישי ואני חושב על הפספוס האדיר רק בגלל בחירת האדם הלא נכון לדבר. אני חושב שרטוריקה היא כלי אדיר שצריך לדעת להשתמש בו כראוי, ויש כאלה שפשוט לא יודעים. אני גם אוסיף ואומר, שעצם זה שאני מבקר אנשים אחרים על רטוריקה לא מעיד על כך שאני רטוריקן מהשורה הראשונה, אבל אני לא מאמין שכדי לבקר משהו אתה צריך להיות מוצלח בו בעצמך. אחרת איך הייתם מסבירים שאבי אפרתי כנראה לא הכי חזק בבישול? ידיעה בקולינריה אינה מחייבת אותך להיות שף מדופלם. אתה סתם יכול להיות דעתן סביר ומעלה.
אתמול שמעתי בפעם השנייה, בחור מספר על החיים שלו. הומו דתי. אחד הקונפליקטים היותר גדולים שיש, אני מניח. יש לי כמה חברים שהם דתל"שים ועוד חבר אחד דתי, כולם הומואים (יש לי גם כמה חברים דתל"שים שהם לא הומואים, מבטיח :)), ובכל זאת, אני לא ממש מכיר את העולם הזה, ואני לא חושב שאפשר להכיר אותו עד שלא חווים אותו מבפנים.
הנושא הזה, מלבד היותו מורכב, הוא מעניין ביותר (כטבעם של דברים מורכבים בדר"כ) ויכול לכלול התפלפלויות בפרשנויות שונות, אינספור סיפורים על תגובות, ועל סיטואציות של הבחור עצמו וסיפורים על אחרים, השוואות לסיטואציות אחרות וכן הלאה.
למרות הפוטנציאל הגלום בנושא, הרגשתי שמשהו פוספס. כשאתה מגיע לדבר מול קהל, אתה צריך להשיל ממך את האגרסיביות, לדעת להסביר דברים לעומקם ובהחלט לא להציג אותם בצורה שטחית. הבחור סיפר את סיפורו והיה נדמה שזה הכי קל בעולם להיות הומו ודתי. הכל מסתדר, כולם לומדים לקבל אותך פחות או יותר, אתה יכול להמשיך להתפלל בבית הכנסת שלך, אף אחד לא מנדה אותך - הכל בסדר גמור.
ושוב צץ נסיון העבר עם החברים שלי והזכיר לי שזה לא בדיוק ככה. להיות הומו ודתי זה לא קל. למשפחה שלך, מלבד העובדה שיכולה לא לקבל אותך מבחינה פנים משפחתית יש עוד מימד להתמודד איתו, מימד הקהילה. מימד שכמעט ולא נמצא בחברות אורבניות חילוניות - כולם מכירים את כולם, כולם מדברים על כולם. ומה יותר קל מאשר לדבר על הבן הפייגלע של מוישה בדרך לבית הכנסת?
הבחור, איך לומר, שכח לספר שהוא בעל תשובה (חוזר בתשובה למתקשים). זה מוריד ממנו את עול המשפחתיות, ונותן לו חופש פעולה שאי אפשר לזלזל בו. הפריע לי שהוא סיפר את זה רק בתשובה לשאלה מהקהל, אחרי שהוא ישב איתו כמעט שעה. אני חושב שהחלק הזה הוא מאוד אקוטי בסיפור. הבחור בא מנקודה מאוד מסוימת, מאוד אישית וכעת כשיש את המידע הזה, כל שאר הסיפור יכול להילקח בעירבון מוגבל.
לדתיים יש שני ארונות לצאת מהם, זה הדתי וזה ההומואי. יש להם מעין "עבודה כפולה". אי אפשר שלא להעריך את אותם אלה שמצליחים, בין אם נשארו בדת ובין אם לאו.
יצאתי מההרצאה הזו בתחושה של אכזבה מסוימת. שוב, זו לא הפעם הראשונה, גם בפעם הקודמת הייתי מאוכזב אבל הרגשתי צרימה עזה מהפספוס של האמינות ושל יכולות הרטוריקה הבסיסיות של לא להיות מתלהם ואגרסיבי, והכי חשוב - לא לחשוב שאתה צודק בכל. להיות בטוח בעצמך זה תכונה חיובית, כל עוד היא לא עולה על גדותיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
