יש בי מהחנוניות. על מי אנחנו עובדים, יש מצב סביר שאני חנון. כמו אתמול למשל, ששיחה שהתחילה בשאלה "איך אתה קורע את העיר?" שהופנתה אליי הסתיימה בדיון על הגטו הקהילתי ואיתן פוקס ואילן שיינפלד כסממנים שלו. המצב לא פשוט, כאמור.
הבעיה הגדולה יותר היא, איך נאמר, שחננים עושים לי את זה למדי. וזאת בעיה גדולה משום שאנחנו לא תמיד נמשכים לטיפוסים שדומים לנו, אלא להפך לגמרי. אז זה לא שאני חנון מוחלט ואני נמשך לחנונים מוחלטים, אבל נקודות חנוניות כמו הדברים הבסיסיים (משקפיים) יכולים בהחלט להיות דברים שאי אפשר לעמוד בפניהם.
אני כותב על זה כי הלכתי עכשיו לקנות אנטי וירוס. כן, אני מהחנונים שקונים. רק בגלל שאין לי כוח להתחיל לצרוב מאנשים, והמחשב היפה שלי (והוא באמת יפה) נדפק כבר פעם אחת מוירוסים, ואין לי חשק שזה יקרה לו שוב. זה די כאב ראש, וזו גם פרידה מעיקה, לטובת המאהבת (חנות המחשבים הנורא יקרנית שקניתי בה את המחשב). אז הלכתי וקניתי. הרגשתי עשוק לחלוטין, אבל זו לא הפואנטה.
גם באופיס דיפו וגם בחנות אחרת בה חיפשתי חוט מעפן כזה למירס הצבאי שלי כדי שיבדיל אותו משאר המירסים הצבאיים, היו מוכרים חנונים למדי ושווים עד דמעות. מהסוג של "בוא נריץ אותם לחפש לי דברים כדי שנוכל לדבר על אני לא יודע מה" ואתה לא יודע אם הם הומואים או לא. וזה מוציא אותך מדעתך, אותי בכל מקרה, לא יודע מה איתך.
זה הזכיר לי גם שפעם אחת הלכתי עם רונה לאכול בפסטיס (רוטשילד 73, ת"א - זו לא פרסומת!) והיה שם מלצר כל כך חמוד, אבל כל כך חמוד שהשארתי לו טיפ של 25 שקל על ארוחה של 100 שקל. הגיע לו, וזה לא שיש לי את הכסף לבזבז, כן? אבל משהו בשירות שלו היה כל כך נעים וחינני, שזה היה שווה את זה. הוא בטח חשב שאני מטורף אחרי זה.
עכשיו הלכתי לבדוק מתי יש בנות גילמור - ואין!!! איפה הן? למה שמו דוסון קריק במקום? :(
עולם רשע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
