באמת שאני לא. אם יש דבר אחד שאני לא ישראלי טיפוסי בו (סביר להניח שיש עוד כמה, למעשה) הוא העובדה שאני מודה בחולשות שלי, בחלקן לפחות. אני לא יודע לחנות. אני מעדיף לחנות בחניון, לחפש חניות קלות במשך חצי שעה, להקדים ב 40 דקות למקום כלשהו. מה שלא תרצו.
רק לא להתסבך בחניה!
אבל היום הגעתי לשיאים חדשים. הלכתי לסרט, בסינמטק, כהרגלי. לא היה לי כוח להתחיל לחפש חנייה במרחבי הרחובות מסביב (הדס מרביצה לי בזה הרגע וירטואלית) ורצתי לחניון המוכר והאהוד והמאוד יקרן שאני חונה בו, 15 ש"ח כדי שכשאני אצא אני אראה שאין אף אחד בבוטקה וסתם שילמתי כסף, רק אם הייתי בא 3 שעות מאוחר יותר, לא הייתי יוצא פראייר (אז אולי אני כן קצת ישראלי?).
בכל מקרה, חזרה לנקודה. בדר"כ יש חניה די נוחה בחניון הזה, לא צריך להסתבך ולא כלום אבל הייתה לי הרגשה "מיוחדת" לגבי היום, והיא הייתה נכונה באמת. לא הייתה חנייה בכלל. עשיתי סיבוב במקומות הכי צרים בעולם, ניסיתי להיכנס עם האוטו היותר מדי רחב שלי בחנייה שבא למסחרית של סובארו שנת 86' היה צפוף. באופן טבעי, לא הכי הלך.
חזרתי לתחילת החניון, מיואש משהו, כל כך מיואש - שלמרות שמצאתי חנייה סבירה, לא הצלחתי להיכנס אליה (5 נסיונות כושלים!) בעודי מוריד ראשי על ההגה ומבכה את מר גורלי, הגיעה הקופאית אליי ושאלה אם אני צריך עזרה ואז היא אמרה "אני יכולה לחנות בשבילך" במבטא רוסי חזק. חצי מבויש, חצי אדיוט אמרתי לה "כן, תודה" והיא חנתה, כמו מלכה, בלי בכלל להתאמץ.
שנאתי אותה באותו רגע, וגם לא הבנתי את ההסברים המלומדים שלה אחרי זה.
אני לא אוהב אנשים שיודעים לחנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
