זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בתיאטרון. זה לא שאני מוצא את עצמי כל שבועיים כמו שעון מפזז על בימת המועדון שמאכלס את ליין ההומואים הרחוק מהמציאות ביותר שקיים, אבל בכל זאת, הייתי כמה פעמים וראיתי כמה הופעות (מרגול, מטרופולין, ריקי גל, מירי מסיקה) אבל החוויה של המסיבה אתמול בהחלט נצרבה בראשי.
תמיד יש לי בעיה להגיע לשם. לא פיזית, יש לי אוטו, ויש שם חניה בחינם, זה נפתר. אבל חברים "טובים" שלי, כאלה שאני יוצא איתם, לא כל כך אוהבים את המקום על סיבותיהם השונות (מוזיקה, אנשים, אווירה, כסף וכו') מה שמותיר אותי לקושש ידידים/דייטים/מכרים מהעבר ללכת איתם, והפעם הגדלתי והלכתי עם הבחור שהיה הפעם הראשונה שלי. סגירת מעגל כזו או אחרת. שנה וחצי מאז שנפגשנו אז, ובאמתחתנו רק פגישה אחת נוספת, מקרית, והנה מצאנו את עצמנו מפזזים יחד.
אני יוצא מהתיאטרון בדרך כלל ברגשות מעורבים. המקום הוא פשוט מסיבת כיתה. יש כמה טיפוסים שמגיעים למסיבה הזו, חבורות של חברים שבאים סתם לרקוד את נשמתם החוצה, כל מיני סמי פדופילים שבאים למצוא סקס עם ילדים בני 15-20 וכאלה כמוני, שבאים לרקוד ולא ברור מה מעבר, כאלה יש מעט מאוד. עוד תופעה מעניינת, היא נעיצת המבטים וחוסר האומץ. אם אתה לא צעיר ומגרה (לא לובש חולצה, עם תוחם) אז לא יגשו אליך כנראה ויתחילו איתך. אבל כן יסתכלו, מאוד מזכיר את הבנים של כיתה ו', שלא היה להם ממש נעים לגשת לבנות, מוכר?
הפעם כל העסק הכה בי מוקדם מאוד במסיבה, ומצאתי את עצמי אחרי פחות משעה למעלה מהרהר על כל מיני דברים ומסתכל על האנשים למטה. חברים של הבחור שהייתי איתו שאלו אם איבדתי אותו, ובכלל ניסו לפתח שיחה, לא יודע, מוזר.
עד שמאיה בוסקילה הגיעה לבמה חשבתי שעבר נצח, ולא זה מאסתי המכוערת. היא הגיעה, והתחלתי להרגיש איך היה בפסטיבל ערד אז :| דחיפות מטורפות עד שהתחלתי לחשוש למה שיש לי בכיסים, ויותר מזה, לעצמי. וההופעה הייתה, איך לומר? מאכזבת. 3 שירים וחצי, מאיה אחת יותר רזה במציאות, לא חזקה בדיבורים (אבל לפחות יודעת מי קונה את הדיסקים שלה) והרבה הרבה "מאיההההההההההההההההההההההההההה, תגעי בייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי" "מאיהההההההההההההההההההההההההההההההההה תעשי לי ילדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד" - ואני חשבתי שאנחנו הומואים, סליחה.
אהבתי יותר את ריקי גל ומרגול.
ושוב, איך לא, כל הערב, אותם שירים בדיוק. בתיאטרון תמיד נדמה שכאילו קפא הזמן. הפלייליסט זהה לעצמו מדי שבוע, הזמרים הם אותם זמרים, ואם במקרה הוציאו שיר חדש אז פשוט מכניסים במקום הקודם (ע"ע שירי מיימון). בכל מקרה, 4 חודשים, ושום דבר לא השתנה במציאות המדומה של המקום הזה.
התאכזבתי באמת. התחלתי לקנות חלקים לתחפושת, פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, אבל למסיבה של התיאטרון אני לא אלך בפורים, ואני לא בטוח כמה בכלל אי פעם. אני חושב שמיציתי למדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
