בתקופה האחרונה אני משתעשע ברעיון לכתוב על חוויות שלי מדייטים, לא במסגרת בלוג דווקא, אלא יותר אמביציוזי מזה. בצורת ספר, ובשנה וחצי האחרונות בהחלט היו לי מספיק חוויות כדי לכתוב עליהן ספר, אני מאמין.
עם זאת, ועם כל ההערכה שלי לעצמי והאהבה העצמית שלא תסולא בפז שלי, אני לא ממש בטוח שאני מסוגל לכתוב ספר של ממש, כשאני קורא ספרים אני תמיד נדהם כל פעם מחדש בתוך תוכי מהצורה והתוכן של כל סופר. אני מושפע בעיקר מהסגנון של זוז'ה סאראמאגו שכל כתיבתו נראית ומורגשת כתהליך אמציונלי מדרגה ראשונה, שהוא נכנס לתוך חיי הדמויות שלו והן נכנסות לחייו. הוא דומיננטי בספרים שלו ולכן מאוד מאוד קשה לקרוא אותם, הוא כמעט ולא נותן מקום לקורא לדמיין לבדו. הכל מאוד מוחשי, הכל מאוד סגור, ברור ומובנה. הכל קורקטי עד הסוגיות הקטנות ביותר, הכל הכי מסודר שאפשר.
בכל מקרה, רציתי בכלל לדבר על משהו אחר. רציתי להגיד שצביעות של אנשים, או חוסר מודעות לעצמם במקרה הפחות גרוע תמיד מאכזבת ומפתיעה אותי. בן אדם שמתלונן בפניי על הקהילה ועל אוחצ'ות וקוקיצות ומה שלא תרצו, ומבסס על זה שיחה מעניינת מופיע בפגישה שלנו עם ז'קט כריות, עם סיכת פרח עליו, פירסינג פלסטיק בגבה ונעלי ספורט צהובות. והוא עוד אמר שהוא משתדל לא להיות מוחצן מדי.
ואז תוך כדי להוציא ביקורת נבזית על איזו מכרה שלו שהגיע לסרט לבדה. מה רע בללכת לסרט לבד? מה רע? אתה לא מסוגל? מקובל, בעיה שלך. למה לחשוב שללכת לסרט לבד זה עצוב? לא לכולנו יש את האופציה ללכת עם אנשים לסרט, זה לא עניין של העדפה וכו', זה עניין של כורח המציאות. בגלל שאין לי עם מי ללכת אני צריך לשבת בבית ולראות DVD רק בגלל שמישהו כמוהו חושב שזה עצוב?
אני חושב שהוא עצוב, ודי מעפן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
