לפני שבועיים החלטתי שכדאי להפסיק לחשוש ויש להתחיל ליישם. כבר כמה חודשים אני רוצה ללכת לעשות בדיקת איידס. לא שטכנית יש לי סיבה מהותית לעשות את זה. אני תמיד משתמש בקונדום אבל אני לא יורד לאנשים עם קונדום וגם לא להפך, ובכל זאת, תמיד מכונן החשש של אם ואולי וכדאי לבדוק.
ביום ראשון לפני שבועיים נסעתי לבסיס ולא הפסקתי לחשוב על זה. אמרתי לעצמי שאני חייב את זה לעצמי, כי אי הידיעה לא עושה לי טוב. יש לי בארנק, מאז הפעם הראשונה שלי בתיאטרון, עלון של הועד למלחמה באיידס, שממוקם לא רחוק מהקריה, הבסיס שאני משרת בו. היה לי ברור שאני אלך לשם, כי הייתה חשובה לי האנונימיות. לא הרגשתי בנוח עם כל הפרוצדורה בבית החולים, ובטח ובטח לא תכננתי לבדוק את זה בצבא. החסרון, איך לא, כמו כל דבר שנראה טוב, זה עולה כסף, 60 ש"ח.
זה בדיוק הסכום שהיה לי בארנק ביום שלישי ב 18:15 כשיצאתי מהמשרד בדרך למשרדי הועד. עברו לי בראש תסריטים של איך זה יהיה, ומה יהיה אם. הלכתי ברחוב מאוד חשוך ואיכשהוא מצאתי את הבניין, אבל לא את הכניסה. קצת הסתובבתי סביב, גיליתי ששכחתי את העלון בצבא ואין לי את המספר ובסופו של דבר מצאתי את המקום. דירה בתוך בניין, מאוד דיסקרטי, מאוד פרטי, בלי יותר מדי רעש.
כמו באגודה, גם כאן, היה "הזמן הורוד" וכל מיני פרסומים נגד איידס ולשימוש נכון בקונדום. לא ממש התעכבתי. הלכתי ישר ופניתי לאדם הראשון שראיתי (עיניים כחולות מדהימות), שהפנה אותי לאדם הנכון. הוא נכנס איתי לחדר, דיבר איתי קצת, ענה על השאלות המאוד בסיסיות שהיו לי ואמר שכבר למחרת יהיו תשובות (כאן נשמתי לרווחה, פחדתי שאני אאלץ לחכות מספר ימים, אפילו כל הסופ"ש), ונתן לי מבחנה והפנה אותי לבחור שראיתי בהתחלה. האח.
כרגיל פה, אני לא מסוגל להיות בעל טאקט בכלל, ואני מעליב את החובשים הצבאיים ובתגובה הוא אומר לי שהוא היה חובש צבאי בעצמו. לא נעים, אבל גם הדקירה לא נעימה. שגם הוא יסבול קצת (מאוד פולני מצידי).
זהו. נגמר. החלק הראשון, לא יודע לומר איזה מהם, הנוכחי או השניים שאחריו היה הקל ביותר. היום זה, בין שלישי לרביעי, עבר לא יותר מדי מהר, לצערי. חשבתי על הרבה דברים. ציירתי תסריטים של פרופיל 21 רפואי והרבה תרופות. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא נורא, ואני אלמד לחיות עם זה, כמו עם כל מגבלה אחרת, שאני אוכל להגשים את כל השאיפות שלי, בלי קשר למה נמצא לי בגוף.
ביום רביעי טסתי מהצבא, ב 17:30 על השעון סגרתי אחרי הדלת, ויצאתי לכיוון הועד. הדרך הייתה ארוכה גם היא. המחשבות לא הרפו. מה יקרה לי, מה אני אעשה אם. פרנואידיות ממדרגה ראשונה. באמת פחדתי, למרות שבכלל לא הייתה לי סיבה.
הגעתי, נכנסתי לחדר עם בחורה, ושמחתי שזו היתה בחורה כי יותר קל לי עם נשים (ודווקא יצאתי הומו!) והיא אמרה דבר ראשון שזה "שלילי". ביקשתי ממנה לבדוק שוב והיא אמרה שללא ספק, הכל בסדר. אבן נגולה מעל ליבי. התחלתי לדבר איתה, שאלתי עוד כמה דברים על מין אוראלי שלא הבנתי והיא בתמורה ענתה על הכל ונתנה לי סטוק של קונדומים.
יצאתי משם כל כך יותר קל, כל כך יותר שמח. הייתי מרוצה שזה פשוט מאחוריי כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
