הנסיעה באוטובוס הביתה תמיד צופנת בחובה מפגשים עם העבר. לפחות ככה זה אצלי. כמעט כל נסיעה אני רואה מישהו מוכר, בחלק מן המקרים, אני בוחר "לשכוח" את האדם, וגם אם הוא יפנה אליי אני אשחק את תפקיד המופתע ואת זה שלא שם לב. לא יודע עד כמה בהצלחה, אבל זה לא שאני מתכנן לצאת איתי מדי שבוע לאחר מכן.
היום היה דווקא די שונה. בתחנת האוטובוס ראיתי מישהו שהיה דומה למישהו חמוד שלמד שכבה מתחתיי, זיהינו אחד את השני יחד, והתחלנו לדבר, זה המשיך בעליה לאוטובוס ובזה שהוא התיישב לידי ודיברנו במהלך כל הנסיעה. איפשהוא ליד הרצליה נזכרתי לשאול אותו איך קוראים לו כי לא ממש זכרתי. היה מעט מביך, אבל היה משעשע.
ירון. הוא היה לוחם, קרע רצועה בגיד, מחלים ומגיע להיות ג'ובניק. הוא עושה רושם של איש טוב. אבל הסקת מסקנות מרשמים זה לא צד חזק אצלי. מצד אחד, אני ממהר לשפוט, אבל אחר כך, אחרי ששמעתי הכל, אני הופך את דעתי לגמרי. לא שאני מאמין שתהיה לי הזדמנות בקטע של ירון להפוך את דעתי. זה לא כאילו הוא הופך מחר להיות מישהו שאני רואה מדי יום. סביר להניח שאנחנו לא נחפוף בשעות בקריה ובחיים לא ניפגש יותר.
עם זאת, הוא עורר בי מחשבות. הייתי דלוק על מישהו בשכבה מתחתיו. התברר (כך הוא סיפר לי) שהבחור התדרדר לסמים והשתמט מהצבא. כמו גם הרבה אנשים אחרים מהשכבה של ירון. אני לא ממש הצלחתי למצוא דוגמה דומה בשכבה שלי, כנראה שהשמועה שבית הספר מתדרדר ברמתו חדלה להיות שמועה והפכה לאמת. אבל בעצם, למה זה נורא, זה לא כאילו אני שם....
ובכל זאת, רע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
