I Might B The 1

אני אמביוולנטי בגישה שלי ליאיר לפיד. הוא יצור מוזר ומיוחד, הוא מיוחס, זה בעיקר. אני לא יכול להאשים אותו בגאוותנות. בכל זאת, במקומו גם לי היה קשה להתעלם מהמקום שממנו הוא בא, אבא עיתונאי שעשה הסבה לספרי בישול ואז לפוליטיקה, אמא סופרת מוכרת מאוד, רעיה סופרת טראשית מאוד, ויואבי, החייל המצטיין שסבתא כל כך אוהבת.

יאיר לפיד הוא בן למשפחת נפילים, והיהירות שהוא פיתח לעצמו, מבלי לשים לב מעיקה מאוד. היא עוד יותר מעיקה מהסיבה הפשוטה שאנשים מתעלמים ממנה. כאילו היא שם כי היא צריכה להיות שם, זה בסדר, ואנחנו נמשיך לקרוא את מה שיש לו להגיד, מתובל בהמון אהבה עצמית ובהמון פרגון מיותר לכל מי שסובב אותו. כל הקדמה לפני התייחסות לטומי, אבא שלו, הופכת אותו לקצת יותר פתטי. אבל מה לעשות? בישראל אוהבים משפחות נפילים - אחרת איך תסבירו שאסי דיין, הדביל לכל עין בלתי מזויינת, מצליח לשרוד בביצה למרות הפה הגדול שלו ושלל הגיבובים שהוא מוציא ממנו?

אבל לכתוב על יאיר לפיד קטרוג אפשר בכל יום. הפעם המטרה שלשמה התכנסו כאן היא דווקא אחרת. היום יצא לי לעיין ב"בלייזר" ישן. אני מניח שהוא ישן, על השולחן שממנו הוא נלקח היו בעיקר עיתוני "לאישה", שהחדש ביותר היה מיוני 2004. אני מניח שגם הבלייזר לא יצא לפני שבוע. למי שעוד לא זכה להכיר את התופעה, "בלייזר" הוא "לאישה" הגברי. כתבות על סיגרים, מכוניות, חליפות יוקרה, שעוני כרונוגרף, ועוד כמה דברים שמעניינים גברים סטרייטים. יש אנשים שעשו מנוי עליו, מסתבר. תמיד טענתי שיש כאן אנשים מוזרים, בארץ הזאת.

בגליון שפתחתי היה מקבץ של טורי דעות על "שונות בחברה" - השמן, הנמוך, הקירח, הענק, הנקבה. משום מה קרץ לעיני הנמוך (כן, גם אני לא גבוה במיוחד - 1.73), הכותב - יאיר לפיד הידוע לשמצה. לראשונה גיליתי טור שבו יאיר לפיד מצליח באמת לגעת. הוא עדיין אהב את עצמו יותר מדי כמו בהתבטאויות בסגנון "אני אזיין את אשתו בעמידה" - שיכולות בקונטסקט אחר לחרמן לחלוטין. הוא לא פספס הזדמנות גם לייחצ"ן את הטור שלו בידיעות (הנה, יאיר, קיבלת עוד ייחצו"ן כאן) אבל עדיין, אני חושב שזו אחת הפעמים היחידות שסלבריטי מהמניין חשף את הגובה והמשקל שלו יחד, בהפרש של כמה שורות בין הנתונים. היה פרץ של כנות לא מרוסן בכתיבה, ותהיתי מי זה בכלל באותן שורות, האם יואבי פרץ למחשב של אבא שלו? :)

בשורה התחתונה, אחרי הרבה טורים שקראתי, סוף סוף אני יכול להגיד שגם אני התחברתי, אבל באמת. הוא כתב, אני קראתי והרגשתי קשור. הוא סיפר כיצד היה שמן בתור ילד, ואיך למרות שעכשיו הוא לא ייתן לאף אחד לקרוא לו שמן הוא עדיין שמן בפנים. גם אני, ועל כך, בפעם הבאה.