היום הייתי בסוג של חופש, יותר מדי בעייתי להגדיר את היום הזה כחופש, למרות שלא הייתי בצבא. הייתי בבית וסידרתי את החדר, ואת המחשב על כל עשרות הקבצים שפזורים לי בו, בצורה הכי ביזארית ולא מאורגנת שיש. לא חשבתי שפסח מתקרב, ורק באמצע מיוני הטיים אאוט ונבירה בכתבות שעדיין מעניינות אותי קלטתי שבעצם - למרות השטפונות - אביב הגיע! פסח בא!
אז סידרתי קצת את החדר, זרקתי כל מיני דברים שהיו בזמן כלשהוא בעבר סמל עבורי - חוברת ההרשמה לעתודה (אליה נרשמתי, ופרשתי, לפני שנה וחצי בערך), ידיעון מדעי החברה באוניברסיטה, עיתוני "תזה" (העיתון של אוניברסיטת ת"א) ישנים - החיים שלי, שכבר לא ממש שם. הגעתי למסקנה שיהיו לי עוד 3 שנים לפחות לקרוא "תזה" בעתיד, והכתבות לא יהיו מהפכניות יותר ממה שהן עכשיו. גם הידיעון בטח ישתנה עד שאני ארשם, והעתודה - היא לא רלוונטית עבורי יותר - למזלי.
במהלך הנקיון היסודי בשלושת הכוננים שלי, מצאתי את הקבצים ששלחו לי באייסיקיו משנים עברו, נוסטלגיה של ממש. מחקתי קצת דברים לא מעניינים, הסתכלתי על תמונות שלי מהעבר והזדעזתי (כמו בדרך כלל, לפני שנה וחצי הורדתי בערך 15 קילו - מרוצה מאוד מהמצב עכשיו), ואז גיליתי שם סרטון. הנחתי שהוא לא פורנו, לא שזה מפריע, אבל הנחתי שהוא לא. פתחתי אותו.
תוך דקות ספורות, ראיתי 3 שנים חולפות על פניי, ואני לא שם. זה היה סרטון מלא בתמונות של אנשים מהשכבה שלי. בשנה האחרונה ללימודים חשבתי שהמצב החברתי שלי משופר פלוס. היו לי חברים, דיברו איתי, היה לי נחמד. אמנם היו לי בעיות אישיות, מעבר להדחקה של הזהות המינית, אבל עדיין, הרגשתי שהמצב הוא די בסדר. ואז זה הכה בי, ממש באותו רגע, שהוא ממש לא היה בסדר.
אין לי זכרונות נעימים יותר מדי מהתיכון, לא חייתי בתיכון, לא הייתי אני. לא אהבתי, לא שנאתי, לא בכיתי, לא רבתי עם אף אחד, לא הלכתי מכות, לא עשיתי שום דבר שהתיכון צריך לכלול בתוכו. הייתי במעין פאזה של "לעבור את זה, לעבור את זה" - לא נקשרתי לאף אחד, לא היה לי חבר טוב. הייתה לי אהבה - נדמה לי, או הדלקות, בבחורה דווקא, אבל גם זה היה כנראה סתם מתוך התנייה חברתית.
התיכון שלי היה תקופה שחורה, אני ממש לא רוצה לחזור אליה - במיוחד עכשיו, שאני מרגיש חי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
