מוזיקה טובה, משחק מצוין, תסריט חזק, בימוי איכותי, צילום מדויק. אלה עושים את CRAZY לאחד הסרטים הטובים יותר שיצאו בזמן האחרון לאקרנים בארץ ובכלל.
ז'אן מארק וואלה עוסק בהרבה נושאים בסרט שלו: סמים, בעיות ילדות, זהות מינית, אלימות בין בני נוער אבל כל אלה הם רק ספיחים לסיפור המרכזי, אהבת אב ובן.
שנות השישים, תמונת משפחה עם 3 בנים, אבא גאה שמעשן סיגריות, אמא בהריון מתקדם, חג מולד מאושר. ואז המים יורדים, וכמה שעות אחר כך מגיע לעולם זאק, הגיבור של וואלה שמשוחק בשנים המוקדמות ע"י בנו של הבמאי. בשנים הראשונות של ילדותו הוא החביב על אביו, עם מסורות נחבאות ואהבה שלא רואים אותה מוקרנת כלפי שאר האחים או בבית. אט אט, עם זאת, זאק משתנה, אולי בעידוד אמו, שמגדלת רק בנים ומוצאת בו משהו מדמותה ומוצאת סיבות להאמין שיש לילד כוחות מיסטיים שמרפאות אנשים זרים. הוא כבר לא ה"גבר" הקטן שאביו דמיין אותו להיות. האב והבן מתרחקים, ונוצרת מערכת יחסים סבוכה של נסיונות להוכיח, משני הצדדים. לקבוע, להראות, להראות מי הוא זאק.
לאורך העלילה שזורים שירים מתקופות שונות (שבעבור זכויות היוצרים שלהם הוצא כמעט כל תקציב הסרט, שעמד רק על 5 מליון $ מראש), שמתאימים בדיוק מופלא אל תוך התסריט שנכתב ע"י הבמאי. הוא, אגב, מספר שכתב את התסריט תוך כדי האזנה לשירים ובהתאם להם. האב בסיפור חובב מוזיקת קאנטרי (גברית טיפוסית) אך בקנאות ובאובססיה שמזכירה פיצ'רים נשיים יותר, מבלי משים. הבן, לעומתו, אוהב את דיוויד בואי ופינק פלויד, טייפ-קאסט שונה לחלוטין מהאב. המוזיקה מניעה את העלילה, אבל גם סופגת אותה. בקטעי האלימות משולבת מוזיקה קלאסית בשיאה, ושיר אחד - מוטיב אחד, חוזר לאורך כל הסרט - CRAZY של פטסי קליין, באהבה, בכעס, בחמלה, בעצב, בהתרגשות - יש לו כל פעם משמעות שונה.
מבלי לפנות ישירות אל הנושא ובצורה ברורה, וואלה עוסק בעניין הזהות המינית של זאק בצורה הכי רגישה שרק אפשר. אחרי הסרט הוא סיפר כי הגיעו אליו הומואים שאמרו שהם רואים בו גיבור אמיתי. קשה שלא להבין אותם, מסלול ההתבגרות של זאק וההבנה והקבלה של נטייתו המינית, הכן ולא, צעד קדימה ושני צעדים אחורה, הניסיון להילחם בנטייה, לחסל אותה ע"י אלמנטים חיצוניים - כל אלה מתוארים בבהירות ומציאותיות כאילו נכתבו ע"י אדם שחווה אותם בעצמו, באותה אינטנסיביות שמכיר אותה, בודאי, כל נער שחווה הדחקה ופחד מנטייתו המינית.
אולי דווקא בשל כך, אני יכול לתת לסרט הזה את אות הסרט ההומואי של השנה. בלי אג'נדה מיוחדת מראש, אבל עם רגישות אדירה, וואלה מצליח ליצור סימפטיה ואהדה אל הנער המתייסר, ואל התהליך הזה, בו בזמן עם ההזדהות עם האב המתייסר על "אובדן" הבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
