I Might B The 1

ראשית אני חייב לציין שתי עובדות. אחת, זאת הפעם הראשונה שכתבתי ביקורת על סרט כלשהו בימי חיי. שנייה, אני לא מומחה לקולנוע ובטח ובטח רחוק מהסטנדרטים של גידי אורשר ושאר חבריו לעיסוק. אני בסה"כ בחור רגיל שעשה מנוי לסינמטק ומנצל אותו היטב, בין היתר להקרנות טרום בכורה שונות.

אז כמו שציינתי כבר קודם, הרבה אני עוד לא יודע ומכיר בעולם הקולנוע ולכן השם ג'וליאן פלווס לא ריגש אותי או גרם לי למשהו מיוחד כשהזמנתי כרטיס לסרט החדש שלו – "שקרים נפרדים". התיאור של הסרט בחוברת הסינמטק נשמע מאתגר ומעניין, ובהחלט היה מחמיא. נוסיף לכך את העובדות שלא היה משהו טוב יותר לעשות ביום שישי בערב ואת כך שהדס, עמיתה, ראתה את הסרט בטרום בכורה אחרת וטענה שאסור להחמיץ – וזה היה בהחלט משהו שלא יכולתי לפספס.

הסרט מספר על זוג בורגני טיפוסי פחות או יותר. היא, אן (אמילי ווטסון), צעירה יותר, אשת חברה משועממת שמחפשת בידור מכל סוג שהוא. הוא, ג'יימס (טום ווילקינסון), עורך דין מזדקן ועסוק למדי שמטביע את עצמו בעבודה. הם מחזיקים דירה בלונדון ובית בכפר, כיאה למעמד, ומטיילים ביניהם. יום אחד, קצת לפני שהם מארחים את חבריהם מהכפר למסיבה קטנה, פוגעת מכונית באיש רוכב על אופניים. קצת לפני כן, מכירה אן את וויליאם בויל (רופרט אוורט), בן אצולה נהנתן שמצליח לגרום לה להתרגשות לא מעטה. מכאן הדברים מתחילים להסתבך.

בתחילת הסרט לא יכולתי להבין אם באמת מדובר בסרט או בפרסומת ללנד-רובר. זה היה הסרט. הסצנה הראשונה, ואולי גם המנחה של הסרט הוצאה ממקומה ברצף הכרונולוגי למרות שזה לא נראה ככה בתחילת הסיפור. מאוחר יותר חוזרים אליה שוב ושוב, כשכל פעם מוסיפים פרטים נוספים והיא מהווה את הציר המרכזי של הסיפור.

הסרט די קצר (85 דקות), והדברים מתגלגלים בו די מהר. בחלקו, יש לומר, הוא מעט צפוי, לפחות מבחינת הטקסטים. לטעמי פלווס נוגע כאן בשני רבדים, שניהם נוגעים למעמד הבורגני. הראשון, ואולי העיקרי, הוא המוסר הכפול שנועד להגן על כל אותם אנשים שכבודם חשוב עד מאוד. השני, מספר על אישה, נהנתנית, שלא יודעת להחליט בין ליבה לבין ראשה ולא ברור מה מניע אותה בסופו של דבר, כסף או רגשות. היא נעה על קו, קו של התלבטות, אבל צריכה שיחליטו בשבילה לאן היא תפנה בסוף הקו. באחת נקודות השיא בסרט היא שואלת את ג'יימס למה הוא מעמיד אותה במבחנים אם הוא יודע שהיא תיכשל, הוא לא עונה לה. אבל לולא הוא היה מעמיד אותה במבחנים האלה, היא לא הייתה מתקדמת בחיים, היא לא הייתה מגיעה לפתרון שמתאים לה.

השלישייה הזו שנוצרת בין אוורט, ווילקנסון וווטסון היא דרמטית, קומית ותיאטרלית עד מאוד. ברגע שהבגידה מתגלה, היא לא מוסתרת מאחורי מילים יפות אלא נאמרת בברור. אפילו במקום עבודתו ווילקינסון לא מסתיר את דבר הבגידה – עניין שלפחות בעיניי היה מוזר עקב המעמד והיוקרה שהוא אמור לשדר. המשחק של השלושה, כמו גם של שחקני המשנה הוא יוצא דופן באיכותו, ומוסיף לסרט עוד הרבה מעבר למה שהיינו יכולים לצפות.

לסיכום, סרט באמת נהדר, צפיית חובה לדעתי, אי אפשר לצאת ולא להיות מושפע איכשהו.