משהו שכתבתי אי שם לפני יותר מחצי שנה, כשהרגשתי שתופעת הסודוקו משתלטת על הסביבה שלי:
די לסודוקו!
אני חייב להתחיל בוידוי קטן. מעולם לא ניסיתי לפתור סודוקו, כל שאני לא אוכל לתאר את התחושה של חובב התופעה או לחילופין של מכור ללוח הביזארי הזה שממלא את חיינו מכל עבר.
אני יושב לי וקורא את "טיים אאוט" האחרון כשמולי הפקידה (שמנגנת על פסנתר בזמנה החופשי) והמש"ק של המחלקה השכנה (שלומד פסיכולוגיה בזמנו העודף, ולא חסר לו כזה) יושבים ושוקדים במרץ בלתי נלאה על הלוח הזה, מוסיפים מספרים לשם ולכאן ו"מפתחים" את המחשבה. זה לא נעצר כאן, תוך פחות מחודש התופעה הכתה גלים בציבור, עיתונים מכל השכבות (הארץ אפילו) הוסיפו מדורי סודוקו יומיים, והמצב הפך להיות כל כך הזוי שבגליון האחרון של ט"א אפילו הוסיפו את המשפט: "לגליון זה לא מצורף סודוקו". עם זאת, , האליטה של העיתונות (שוב, הארץ) מציגה סודוקו קשה בהרבה מזה של ידיעות או כל עיתון ממוצע אחר. נדמה כי גם הסודוקו מתאים את עצמו לקהל היעד.
ואני שואל, כיצד ולמה? איך דבר כזה מסוגל לשתק מדינה שלמה, צבא שלם (כל הפקידות, גם אלה שמפגינות כושר ריכוז של עכבר ממוצע עוסקות בזה), אנשי עסקים ובטח גם אריק חוטא בסודוקו מדי פעם, בין פ"ע למשנהו? האם אנחנו קלים להשגה כמו אילנה אביטל אחרי 2 בירות? מה יש בו שכובש כל כך? הוא לא מחדש כלום, מזכיר משחקים ישנים ובכל זאת מצליח לאגד מדינה שלמה.
ברגעים אלה הסתיימה מיני מלודרמה כאשר הפקידה הבינה מהמש"ק שהסודוקו בסדר, ולא עשו שום טעות בעיתון – "אתה יודע? פעם הם שמו 8 בשני הצדדים!". אני לא יודע אם לצחוק או לבכות.
אני בטוח שבעוד חודש התופעה תיעלם לה, כמו תהילת כוכב נולד, הישרדות והקריירה של סיגל שחמון. בעבר ישבו אצלנו ופתרו תשחצים. אני בטוח שבקרוב נשוב לזה, כי תשחצים זה כמו מסטיק בזוקה, גם אם זה לעוס מדי, תמיד חוזרים לזה.
אז אני נשאר כאן, עם התשחץ האלמותי של שבעה ימים ומסטיקי הבזוקה, ואחכה לשאר שיחזרו לעצמם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
