ביום חמישי מצאתי את עצמי מסיבות אלו ואחרות מגיע לצבא רק בצהריים. בגלל שהגעתי מרמת גן והייתי צריך למצוא לעצמי אוכל, עברתי גם ליד עזריאלי. לכל הסקרנים, אני אכן משרת בקריה. ליד התחנה ראיתי בחור שלמד איתי בשכבה, ואפילו זכרתי את השם שלו, אלעד. לא היינו חברים במיוחד בתיכון, ואפשר למנות על יד אחת את מספר האינטראקציות שלנו ב 6 השנים שבילינו יחד בחור האפל ההוא.
אני, בתור אדם הגיוני ושקול, בחרתי לא להגיד לו שלום. תוסיפו את זה לכך שממש רזיתי והייתי עם משקפי שמש שתרמו לעובדה שהוא לא ממש זיהה אותי, לא הקשו עליי את הבחירה. הרי ידעתי מה האפשרויות שעומדות לפניי. אם אומר לו שלום, זו תהיה סתם שיחת היי/ביי או לחילופין שיחה בה אנחנו מעמידים פנים שאנחנו מתעניינים אחד בקורותיו של השני, כשלמעשה את קורותיו כבר שמעתי לפני שנה ממישהו אחר שתפס אותי לשיחה יותר מדי ארוכה באוטובוס, ואני מניח או לא ממש משנה לי אם משהו השתנה מאז.
ואז כל מיני דברים הציפו אותי, וחשבתי על כך שכמעט בכל פעם שראיתי מישהו מהשכבה שלי הוא התייחס אליי כאילו היינו החברים הכי טובים בעולם בתיכון. מה שאגב, בלתי אפשרי, כי הייתי סוציופט ומיזנתרופ במשך 5 שנים מהתיכון והחטיבה שלי. עד שנפתחתי, מעט האנשים שרצו להקשיב או לחלוק את החוויה נמצאים עכשיו איפשהוא בלב ים או בשכם.
מה זה הדבר הזה? למה תמיד כשאנחנו מסתכלים על משהו במבט לאחור הוא נראה יותר טוב וללא בעיות בכלל? הזיכרון הסלקטיבי הזה ממש ממש מעיק עליי. אני למשל, מנסה תמיד לזכור את הדברים הרעים בתיכון. עברו עליי שנים לא קלות, לא היו לי המון חברים, הייתי בארון ומת מפחד ממה שיקרה אם מישהו יגלה, למדתי מקצועות שלא עניינו אותי וסייטו אותי. שרדתי, כן? שלא יהיו ספקות. אבל עדיין, למה לעשות מזה 6 שנים של רכבת הפתעות ונפלאות כשהן ממש לא היו כאלה?
חוויה דומה גם עברה עליי בטירונות, כשאיכשהוא אני, אני(!) עם כל הגישה שלעיל יכולתי לסכם את 3 השבועות המחרידים האלה בתור חוויה ורק רציתי לחזור. איך מהר אנחנו שוכחים כאב, הא?
בני אדם הם יצורים מאוד מוזרים. מוכנים לשכוח הכל ולהיכוות כל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
