שלשום בצבא החלטתי לנקות את תיבת הדואר שלי בצה"לנט. זה היה מתבקש, כי היא בסה"כ בגודל 10 MB ומספיקות 3 מצגות מנופחות של איזה קצין מנופח לא פחות כדי למלא אותה בצורה בלתי נסבלת. אבל לא רק מצגות ישנות שכבר שמורות בהארד דיסק מחקתי. מחקתי גם המון מיילים אישיים (בעיקר שנשלחו על ידי) לכל מיני חברים בצבא, חלקם כבר לא משרתים שם, עם חלקם האחר היחסים התקררו, וחלקם שינו פאזה ועברו למסנג'ר הצבאי.
ואז ראיתי אותם, את המיילים שלי למי שהיה פעם ידיד לא רע שלי. נפגשנו כמה פעמים לארוחות צהריים משותפות, מצאנו קווי דמיון מסוימים באישיות שלנו, אבל איכשהו הקוים בסופו של דבר לא השתלבו יחד, הקשר לא התחזק או התעצמם (התעצמות זו מילה יפה, לא?). הוא איש טוב, הבחור שלנו. באמת. קצת מטורלל, אבל במידה. שרוט עד כמה שצריך. מדי פעם אני רואה אותו בפאגיה, עם חיוך גדול אני אומר לו שלום כי אני עדיין מאוד מחבב אותו.
מה שהציק לי יותר מכל במיילים שהחלפנו היתה דווקא צורת ההתנסחות שלי. יצאתי מאוד, מאוד, סתמי/פרחי/צעקני/ילדותי במיילים הללו. כל מה שאני לא. אם אני הייתי מקבל את המיילים האלה, סביר להניח שלא הייתי קורא אותם ומשליך אותם לזבל במייל. לא רק זה, לא הייתי ממהר להיות חבר של אותו אדם. מצד אחד, זה יכול להיות פתרון תעלומת אי התעצמות הקשר שלנו. מצד שני, מי מטורף בדברים האלה כמוני? אני לא חושב שדווקא הוא.
אני מניח שגם בהסתכלות לאחור על חלק מהקטעים בבלוג הזה, דברים יימחקו. אין ספק שיש דברים שכתבתי בפורומים שונים שאני מצר על כתיבתם ואני מקווה שהייתי יכול לקחת בחזרה. אבל אי אפשר, אפשר רק ללמוד מטעויות. ולא, אני לא מאמין בט.ל.ח. יימח שמם של אלה שכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
