I Might B The 1

אחרי יומיים של חום עיקש, הוא סוף סוף ויתר. אולי כי נמאס לו? אולי כי יש לי בגוף 2000 מ"ג של אנטיביוטיקה? מי יודע... העיקר שהוא כבר לא כאן.

וככה, הצלחתי לקום מהמיטה ליותר משעה, מדהים, כאילו החיים חזרו למסלולם, ואפילו זכיתי ביום חופש מן ההפקר. אז הרמתי את הטיים אאוט השבועי, זה שקיבלתי ביום חמישי, אבל מכיוון שהייתי עסוק בעבודה בדמו' ודיקטטורות לאו"פ, ובחיים העמוסים שלי משאר הכיוונים, לא הספקתי בכלל לקרוא. כל דקה שעיינתי בו שימחה אותי יותר ויותר על כך שאני לא קורא/מנוי/מקבל חינם/משתמש כעטיפות נייר של "מעריב".

מרכזו של הגיליון תגובות של שלושה אנשים (גדי טאוב, שמגייסים אותו כל פעם שצריך תגובה רצינית; חנוך מרמרי, שתמיד יש לו מה להגיד; גל אוחובסקי, ידוע שאומואים לא סותמים את הפה, נכון?) על כתבה סהרורית של מישהי ממעריב על כמה תל אביב היא משטמה לחד הוריות, מכונה רודפת בצע, עיר ביזיונית, בועה ומה שלא תרצו. כל טיעון שהועלה בכתבה ההיא (כך נדמה) רוסק ע"י נתוני אמת, מספרים ודאיים (חנוך מרמרי) והבנה אחרת של המציאות שסובבת אותנו.

אני לא יודע איפה עוברת האמת הודאית, ובכלל התרגלתי לחשוב שאין ממש "אמת ודאית", אבל אין ספק שצריך להיות בתל אביב, כדי להבין על מה מדברים, ולא לגייס סוציולוגים מפחידים שידברו על ההרס החברתי הקולסיאלי שתל אביב גוזרת על המדינה...

או משהו כזה.