אז ביום ראשון בערב עוד חשבתי שזה סתם חום שיעבור, מה זה כבר 38.5, היו לי יותר גרועים. היה לי סקס שהביא אותי לחום 38.5 (לא בטוח, אבל זו שורה מנצחת, לא? :P).
ואז ביום ראשון ב 3:55 זה פתאום היה 39.5 ופתאום היה לי טיפה מפחיד וטיפה (יותר מטיפה) קשה לקום או ללכת ישר אחרי זה, או להתכופף. לא נעים. שאלתי את אבא אם הוא יכול לקחת אותי למרפאה האזורית בת"א (ליד הקריה, מקום מקסים), הוא עמד על רגליו, תוך שניות, אבל לאמא שלי שהחליטה שהיא מעוניינת לבוא גם לקח 25 דקות להסתדר (נשים, אתם יודעים).
נסענו, ואז ליד הרצליה אמא שלי שאלה אותי "איפה החוגר שלך?", שאלה שגרמה לנו לחזור לנתניה כמובן (אבל אני חולה, מה אני אמור לזכור דברים כאלה?!?) הגענו לשם, קצת לפני חמש. אמא שלי רצתה לבוא גם, היא לא ידעה איזו דרך חתחתים מלאת מכרסמים במרתון לילי היא תעבור. היו צעקות, דפיקות לב, ואחיזות בי, שגם ככה אני עומד ליפול, אבל הייתי הגבר (=)) והגנתי עליה או משהו.
הגעתי לחלון הקבלה, ולפקידה המשועממת כדי לשמוע שאין רופא בכלל, ושהוא הלך ב- 2 (ומה אני צריך לעשות עכשיו? :X) ויש רק חובשת ושהיא בהפסקה "עוד רבע שעה". אחרי כמה הצקות, החובשת הגיעה והועילה בטובה למדוד לי חום, ודופק ולחץ דם ואפילו תקעה לי פנס בגרון, וסיננה (38.3, 124, 110/68) "אני מקפיצה את הרופא", ואמרתי לה "אבל אין" :O והיא ענתה "יש למקרי חרום, ונראה לי שעדיף שלא תחכה עד 8 בבוקר למסדר חולים, הא?" הנהנתי במבוכה ויצאתי להמתין.
10 דקות אחר כך, הגיעה רופאה (סגן צעירה) זעופה, עם פנים עייפות, ושאלה "מה? מה קרה? לא יכולת לחכות עד הבוקר?", התנצלתי (סליחה באמת שהכרחתי אותך לעשות את מה שאת צריכה לעשות) והיא קבעה שזו דלקת גרון חריפה, נתנה אנטיביוטיקה, ושלחה אותי הביתה, לא לפני שאמרה שיש סיכוי שזה לא יעזור בכלל וזו מחלת הנשיקה :O.
כיף.
אבל אתם יודעים, ההמשך בפוסט הקודם :).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
