הרבה התאכזבו מהממשלה הזו. מהמפלגה שעומדת בראשה, מהמרכיבים השונים שלה. גם אני. לא התאכזבתי מאולמרט, לא ראיתי אותו כמישהו גדול מדי, כגאון פוליטי, אלא כפוליטיקאי אפרפר שקיוותי שייגע להתמודד עם צרות כשיגיעו ולנווט את המדינה תקופת מה (קצת יותר ארוכה מחצי שנה). עמיר פרץ הוא כישלון, בעיקר בקונספט. הוא הגיע למעמדו בזכות מה שהיה לו להציע. הוא רומה בתרגיל שעוד יילמד במדע המדינה זמן רב, תוך כדי שהוא מנסה להתחכם מול היריב, שועל ותיק. למרות שסביר להניח שמי שיסבול מתוצאות המינוי הזה הוא גם אולמרט, לפחות לו לא היה ציפיות גדולות לגבי המשך הדרך, הוא בא לעשות משימה ובסופה היה סביר שיניח את התיק. פרץ, לעומתו, ניסה לבנות קריירה פוליטית, הוא חשב שממשרד הבטחון הוא ייזנק לראשות הממשלה. נכון, אנחנו בימים שאחרי המלחמה בסה"כ, מפלס הרגשות הלאומי כלפיו וכלפי ממנו עוד ישכך, אבל אין ספק שראה"מ יהיה קשה לו להיות. כל מהלכיו, עם הסתירות שבהם, הם מהלכים קלאסיים לשימוש כנגדו, והם יותר חזקים מהאג'נה הלא שימושית שלו שבקרוב עומדת לקרוס כולה (אם מחר תאושר תיאורטית ע"י ראה"מ התוספת שמשהב"ט מבקש), ויותר מהקשר המקסים והמעודד והממלכתי עד מאוד שלו עם אחלמה. דבר אחד נותר לזקוף לזכותו, העקשנות, העיוורת לעיתים. הוא רוצה תוספת למשהב"ט, הוא מאמין בתוספת למשהב"ט, הוא ינסה בכל כוחו להשיג אותה. אני רק מקווה שזה יהיה משהו קצת יותר מועיל מאשר ססמת האלף דולר.
אבל האכזבה האמיתית שלי היא ציפי לבני. בפרמטרים רבים, היא נותרה בעיניי פוליטיקאית ראויה. תיאוריה בתקשורת, כולל הכתבה עליה ב 7 ימים עדיין הותירו בראשי רושם של מישהי שעובדת קשה, כל הזמן, ומשיגה בסבלנות את כל מטרותיה, בצורה שיטתית ונבונה. אבל, לא נמנעת ההרגשה והמחשבה שהיא פשוט לא הבינה, שהיה זה מוקדם מדי לזרוק אותה לתפקיד שהיא יצאה אליו, שאולי אולמרט בנה גם לה מלכודת, שממנה הוא לא ייצא טוב, אבל היא תאבד בכלל.
יש לדון בקו הדק שבין תפקידיו של משרד החוץ. לדעתי אין הוא צריך לעסוק בהסברה מייעודו. צריך להיות משרד הסברה נפרד, שפועל בתיאום משרד החוץ ומשרד ראה"מ. בעידן זה של קיצוצים אפשר בהחלט להכניסו לאחד המשרדים, אבל טיפול של שר בנושא ההסברה יחד עם נושאי קשרי החוץ של המדינה, עלול לפגוע מכאן ומכאן, שהרי מדובר בעבודה סיזיפית ותובענית בשני המקרים, ואדם אחד לא יוכל לעמוד בה.
הטעות של לבני הייתה שהיא התמסרה אל קשרי החוץ ללא לאות, מתוך החשיבה שקיימת אצלה, שדרך שועי עולם תמצא הנוסחה, שרק דרכם תובן דרכה של ישראל, והם ידעו להעביר את המסרים הלאה. כמו בקריירה הפוליטית שלה, לבני לא למדה להתייחס לעם, לא רואה בו כוח. הפלרטוט שלה עם התקשורת אמנם השתפר, אך לא התפתח אפילו לסטוץ, אלא נותר בגדר ציפיה לא ממוממשת.
גיוסם של פרס, הרצוג ואחרים למערכה ההסברתית, ללא שיתוף פעיל של לבני או משרד החוץ ותוך כדי שהם משדרים מסרים אישיים יותר מאשר מסרי ממשלה/מדינה ברורים, מציג את לבני, בהיעדר סמכות אחרת, כלא שימושית. חוסר ההבדלה בין קשרי חוץ והסברה תקשורתית עממית, יצר מצב בו המחסור בהופעות של שרת החוץ כמו גם לעיתים מילותיה חסרות התוכן האמיתי גרמו לצופה לחשוב שאין לה מה לומר, ויותר גרוע, היא לא מתפקדת.
לבני, כמו צה"ל, לא הפנימו את משמעות התקשורת והעם במלחמה. מסיבות העיתונאים של שני הגורמים היו ללא פואנטה משמעותית. אך בעוד נאצלנו להקשיב במשך כחצי שעה לתדרוך שלא חידש דבר מצד אחד מאלופי צה"ל, הפחות רהוטים, הפחות כריזמטיים, באמצע מסיבת העיתונאים של השרה לבני, ערוץ 2 למשל, החליט פשוט לעבור לאייטם הבא.
אז אני מאוכזב, כן, חשבתי שאת מסוגלת ליותר. את, שהיית בעבורי סמל להצלחה במספר מישורים, להתקדמות מהירה ונבונה, ללא קשרים אינטרסנטיים אכזבת. כי בתפקיד רם המעלה שאת נמצאת בו היום, ובעיקר בזכות אהדת הציבור האדירה שאת זוכה לה, את לא יכולה לשקוט על שמרייך, את חייבת לפעול, לא רק בשביל עצמך (כי כמו שאת תמיד יודעת להגיד, זה לא הכי חשוב), אלא יותר בשביל המדינה, שנראה כאילו נטשה את הקרב על התקשורת ועל האהדה העולמית. את נתת ידך בניצחון התודעתי של החיזבאללה, ועל כך תאלצי לפצות, אני מקווה שתדעי.
אני מקווה שקולי לא היה לשווא, ולא תאכזבי, שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
