כבר הודתי בפני הבלוג וקוראיו הנאמנים, והנאמנים קצת פחות שאני קצת חנון. קצת, כי אני יוצא משכבת המגן שלי אט אט.
אבל עדיין, כשהייתי יותר קטן הייתי מאלה שחשבו שהחופש ארוך מדי, כי באמת מתחיל לשעמם ממש לקראת הסוף.
כשהייתי קטן, חצי מהחופש היה הולך על קייטנה. תמיד אותה קייטנה, תמיד באותו מקום, ככה זה כשמקום העבודה של אמא שלך מארגן את זה. לא היו הרבה הפתעות, חוץ מהפעם ההיא שזכיתי בטורניר כדורגל, עד היום זה זכור כיום הזוי במיוחד, ואני לא בטוח שאפילו ההורים שלי האמינו לי שזה קרה. אני עדיין זוכר את זה במעורפל.
כשסיימתי תיכון אמרתי לעצמי שאני אנוח חודש, לא אעשה כלום, אתן למוח להתנוון. לא עבד, אחרי 6 ימים לא החזקתי מעמד והתחלתי לחפש עבודה. 4 ימים אח"כ כבר עבדתי בטלמרקטינג, 3 חודשים, זה לא רע. ואז הגיעה האוניברסיטה (הייתי עתודאי, אני לא זוכר אם דיברתי על זה, אין לי חשק עכשיו) ואחר כך הצבא.
פתאום, פוף, אין יותר חופש גדול. אין אפילו סיכוי לא לעשות כלום ולהתבטל לי בשקט. יש מסגרת יומית, בלי חופשות (חוץ מכמה ימים בודדים בשנה, אפילו לנוצרים יש יותר ימי חופש [בדקתי ביומן עם הלוח חגים שלהם]), בלי אפשרות בריחה או בחירה.
השנה לאף אחד לא היה ממש כאן חופש גדול, המלחמה קיצצה, התחילה מיד בתחילתו והסתיימה רק לא מזמן, ועדיין לא ברור אם כן או לא. בכל מקרה, בתוך כל זה, *לי* לא היה חופש גדול, ולא עשיתי שום דבר שממש רציתי.
סוף החופש הגדול הגיע, ואני לא הרגשתי אותו בכלל. אני רוצה חופש, גדול, עכשיו.
(ננסה שוב בעוד 13 חודשים)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
