22 בספטמבר, א' בתשרי, ערב ראש השנה, תכונה בעם, במדינה. כולם ממהרים, כולם קונים. כולם נותנים. כי זה אנחנו, בסופו של דבר, אחרי שדופקים את כל השאר, נותנים לאלה שאנחנו אוהבים.
זו הייתה שנה לא קלה, המון דברים לא ממש טובים קרו בה, לא רק למדינה בכלל אלא גם לי אישית. יש איזו אנחת רווחה שהיא הגיעה לסופה, בתקווה שהבאה תהיה קצת, קצת יותר קלה.
אני מחכה מאוד לשחרור מצה"ל שיגיע בעוד 10 חודשים, אם יהיה קיצור קטן לעובדים כלליים. אני מקווה שהשנה אוכל להתגבר על עוד מכשולים וקשיים אישיותיים שלי, בעזרת הקב"נית. אני מקווה לנצח את המחלה המטופשת הזו שמקננת בי ימים ולילות, וסוף סוף לצאת אל האור. לאכול, להנות ולא לחשוב פעמיים. אני רוצה ללמוד להיות יותר חזק, לעמוד על שלי. להתמיד באימוני כושר, כי אני צריך. אני מקווה שאני אחזק ואשמר את הקשרים שלי עם רונה, ליאב וערן ואוסיף קשרים חשובים נוספים לרשימה הזו. אני מקווה שאני אמצא מישהו משמעותי.
אני מקווה שההורים שלי ינוחו קצת השנה, גם להם הייתה שנה לא קלה. לאמא שלי התגלתה תסמונת נדירה ובלתי ניתנת לריפוי, אבא שלי עבר התקף לב נוסף. ובתוך כל אלה, מערכת היחסים הסבוכה שלנו. אני מקווה שהשנה הזו תהיה פחות סוערת, שנוכל לגשר על חלק מהדברים, כי ברור לי שלא הכל ניתן לפתירה או אפשרי תוך שנה או פחות.
אני מקווה שיפסיקו לשקר לנו. אולי זה מגיע לנו, כי אנחנו באמת לא הכי משהו, אבל נדמה שהיריקות הפכו לגשם, ואנחנו לא שמים לב. שיבנו פה משהו חדש, מהיסוד, לא רק המדינה, אלא גם הצבא. אני יודע שזה אוטופי וחולמני, אבל מותר, בכל זאת, זו רק תקווה וציפייה. בפועל, גם כאן, אני מקווה להחזרת החטופים, בחיים. אני מקווה שתקודם יוזמה כלשהיא שתביא לרגיעה באיזור, ושארה"ב תפסיק להתנהג כמו אמא אווזה לא ראויה.
רק טובות, רק דבש.
אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
