זה מוזר לי שאני יכול לכתוב פתאום על הבעיות שלי כל כך בפתיחות. אני לא עושה את זה בדרך כלל, אני מפחד להיות פגיע מדי, חשוף מדי. לא בשליטה, זו בעצם הבעיה המרכזית, הפחד, לאבד שליטה.
קמתי בבוקר ואמא שלי הכינה לי סנדביץ'. הוא היה לי הכי כבד בעולם, למרות שאכלתי אותו כבר כמה פעמים. אני מרגיש אותו עדיין, למרות שכבר עברו יותר מ 3 שעות, וכל מה שהיה בו זה ממש כלום. הלחם עושה לי רע.
ועכשיו, היה מרק בארוחת צהריים. אני שונא שהורסים לי סכמות ברורות, אני לא אוכל מרק בארוחת צהריים באמצע שבוע, גם אם זה חג, גם אם חייבים, גם אם קר. פשוט לא. אז אמרתי שאני לא אוכל. עכשיו בטח יקראו לי לאכול, ואני לא מרגיש שאני מסוגל, וזה כואב לי, לעזאזל.
אתמול הייתי אצל ליאב בבית אחרי הסינמטק, לא אכלתי כלום משעה 14, והשעה הייתה אחרי חצות. הדיאטנית שלי תכעס ביום חמישי, למרות שבכלל לא הייתי רעב. אמרתי לו שאני צריך לאכול, סיפרתי לו הכל לפני כמה זמן, הוא היה ממש מבין. כמו ערן, כמו רונה. הוא דואג, למרות שהוא בעצמו לא אכלן גדול. בהתחלה אמרנו שנצא, אבל אז ראיתי שהוא ביתי לגמרי ולא היה לי חשק לשפרד'ס פאי, נראה לי כבד מדי. הוא הכין לי איז שניצלון וקצת פטוצ'יני תרד מאמא שלו, והיה די טעים, אבל לא ידעתי מה ואיך אני אוכל, והשבעתי את עצמי מהר. הוא סיפר להם, להורים שלו, אחרי הרבה שנים, סוף סוף. אני שמח בשבילו. כאילו הוא סגר מעגל שהיה אמור להיסגר מזמן, הוא נראה מאושר יותר, הוקל לו.
אכלתי, היה די מעפן עכשיו.
יום כיפור מגיע, ואני רוצה לצום. המנהג השתרש אצלי דווקא יחסית לא מזמן, אם אני אצום, זו תהיה השנה הרביעית. זה מרתק לגלות על עצמך דברים, כך, בחשכה, בלי מחשב, בלי חשמל, להסתכל בקירות ולדמיין. אני רוצה את זה גם השנה, אבל אמרו לי שאסור, שזה פיקוח נפש, שאני חייב לאכול. אני לא מסכים, ואני אתלבט בטח עד יום ראשון בצהריים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
