אני לא אוהב מסיבות, או יותר נכון את טעם הלוואי המיותר שהן משאירות אצלי בפה. ולמרות זאת, פקדתי בשבועות האחרונים, כל שבוע מסיבה אחרת. הפאג בחמישי שעבר והלילה מסיבת אירוויזיון שכוחת אל באיזה מועדון ביזארי עם נדנדות. היה נחמד, לכאורה. אבל זה תמיד לכאורה.
הייתה מוזיקה שאני אוהב (כן, אני אוהב אירווזיונים), היו אנשים שאני מכיר, ובאתי עם ערן שאותו אני מחבב. לזכותו ייאמר שהוא אפילו ישב בשקט וסבל. ואז בעידודי הוא פנה למישהו, ורבע שעה אחרי זה הם כבר היו אחד על השני לחלוטין. לא הפריע לי, באמת. הוא הלך איתו, אחרי שהוא שאל אם זה בסדר מבחינתי. היה שם מישהו חמוד, למעשה כמה, אבל אחד במיוחד. מצאתי תירוץ מאוד מפגר להתחיל לדבר איתו, ומהשלב הראשון של השיחה זה היה ברור שהוא לא מעוניין. המשכנו לדבר, הוא העיר שהוא מעוניין במישהו שאני מכיר. למרבה נחמדותי הלא ברורה בעליל, ניסיתי לחבר, אך זה שאני מכיר יוצא עם מישהו. בסופו של דבר, אני ודו' החלפנו מספרים, לא ברור למה, וממש לא ברור לי מה אני אעשה עם המספר.
יצאתי משם, לבד, מהורהר. אחרי לבטים לגבי כניסה לאוויטה שלא הייתי בה חודשים, התיישבתי על ספסל ברוטשילד ובהיתי. הייתי זקוק לזה אולי. הגעתי לכל מיני מסקנות. אני לא יכול להמשיך לנהל את הפורום שאני מנהל. הוא גוזל ממני זמן ומונע ממני חופש שאני יכול להעניק לעצמי. חופש מהרשת, שלעיתים אני זקוק לו. אני צריך לסיים את הדבר הלא ברור שיש לי עם ד', זה מיותר, ולא הולך לשום מקום, עדיף לי לבד, באמת. אני צריך לאכול ביום כיפור, בשבילי, כדי שביום כיפור הבא אני אהיה בריא ואוכל לצום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
