מזמן לא הייתי כאן, ועכשיו פתאום הנושא בוער, לא פתאום - הוא תמיד היה על אש קטנה, אבל נראה כאילו מישהו הוסיף המון עצים - פתאום, והאש מאוד גדלה.
תחילה, גילוי נאות, אני לא הולך למצעד. אני רוצה, אבל שרשרת של אירועים, כאשר המרכזי בהם הוא ההבטחה לאמא, הלא כל כך בבריאות תקינה, שלי הכריעו את הכף לכיוון העובדה שנשארים בבית. למרות זאת, אני חושב שמותר לי להביע דעה, ומי שחושב אחרת, תמיד יכול להביע את זה בתגובה, או לחילופין להתמרמר בצד.
אני חושב על המשמעויות מהביטול של המצעד, זה הדבר הראשון שעולה בראשי. אני לא מדבר על הדברים הבסיסיים כמו הורדה מסדר היום את האג'נדה הלהט"בית ואת הנושאים שחשובים שלנו, אלא על דברים עמוקים יותר - תהליכים שיקבלו חיזוק ויהפכו למרכזיים בחברה - תפיסת מושכות השלטון והכוח ע"י קבוצה מצומצמת של אנשים.
אז לא יהיה מצעד, החרדים השיגו את שלהם, אף אחד לא לא יצעד בעיר הקדושה מכולן וכן הלאה. מה זה אומר לחרדים? הנה, קבצו כוחות, ותוכלו לקבל את מה שתרצו - אין מצעד, ומכאן הגבול נפרץ - הרי אמהות חד הוריות גם הן סטייה מהנורמה, ומה עם החילונים, והעובדה שעדיין יש הומואים במקומות אחרים. אני לא זועק לשמיים על קונספירציה, אלא פשוט בא ומנסה להבהיר שאי אפשר לנהל מדינה לפי אג'נדה של קבוצה מצומצת ובעלת אינטרס מובהק ומצומצם - לפחות לא מדינה דמוקרטית.
אני מניח שאי שם בשנות ה- 50 וה- 60, ניסו להרגיע את השחורים, ולהגיד להם שהאלימות מסוכנת, שלא שווה להם להתנגד - שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר. אבל הם לא שתקו, חלקם. הם קמו והתקוממו, האישה שלא הסכימה לפנות את מקומה באוטובוס, מרטין לותר קינג שנרצח בשל מאבקו. אף אחד לא אומר שצריך להיות מוות כדי שמשהו יקרה, אבל אם אתה מאמין בעקרונות שלך, הפחד צריך להיות משני, ולא השולט.
האם אנחנו מוכנים שהחיים שלנו יישלטו ע"י פחד? האם אנחנו מוכנים לזה שקבוצה שאינה מכבדת את ערכי הדמוקרטיה, או את הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת - תקבע לנו סדרי יום ועולם?
אני לא, כרגע על הנייר, בעתיד גם בפועל.
מקווה מאוד שיהיה מצעד, מקווה עוד יותר שיעבור בשלום. אנחנו זקוקים לכך. באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
