ליאב חגג את יום הולדתו השבוע. די חיכיתי לזה, בכל זאת, הוא הפך בשנה הזו מעוד לחבר לחבר טוב מאוד, ולמעשה הטוב ביותר. אני סומך עליו ומעריך אותו מאוד, ורציתי להביע את ההערכה הזו. דאגתי למתנה מכובדת עם קונספט משעשע מאחוריה, כמיטב יכולתי כמובן :-).
במסורת שאנחנו מפתחים אט אט אנחנו יוצאים לבלות יחד בלילה של יום ההולדת, שותים, אני משתכר מהר, ומדבר שטויות. זה היה אמור לעבוד ככה גם הפעם, ובכיף גם הוספתי בחור חדש, איזה ידיד שלו שרצה להיות יותר אבל ליאב לא היה בראש של זה, וכך הם נשארו ידידים. הוא, למרבה ההפתעה, הוסיף גם עוד ידידה של ליאב, מהסוג המשתלט על השיחה... oh well. זה היה מפתיע, אבל נחמד בהתחלה.
עד שכבר לא.
אני לא יכול לומר שלא נהנתי, וזו גם חוצפה, כי זו לא החגיגה שלי. אבל היו חלקים בערב שנגררתי לעשות דברים כנגד רצוני פחות או יותר. לא רציתי ללכת את הדרך ממרכז ת"א לדרומה ברגל בקור שהיה, ובכל זאת, הידידים רצו וליאב היה חסר דעה. לא הרגשתי שייך לשיחה ממש, ורוב הזמן בהיתי בקיר, או יותר נכון בצד הרחוב. גם הידיד וגם ליאב חשו בזה, לליאב הכחשתי, כי באמת, בחלקים שהיו איתו נהנתי מאוד.
הידיד התקשר אליי אתמול ושאל ישירות, בהתחלה הכחשתי. סיימנו את השיחה והרגשתי שאני חייב לומר לו. התקשרתי ואמרתי שהרגשתי לא קשור, ושאני לא באמת רוצה לדבר על זה. הוא ניסה לפתח שיחה, סירבתי ובתגובה פשוט אמרתי לו שזה מה שאני מרגיש ואני לא רוצה לדון על זה.
בסופו של דבר, למרות שאני עוד חושב על למה ואיך, אני מרוצה שלא הסתרתי ואגרתי. זה צעד חשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
